יצחק שמיר, ראש הממשלה הימני האמיתי היחיד שמשל בישראל אי־פעם, קרא לו "מלאך חבלה". אין תיאור מדויק יותר. בנימין נתניהו הוא קבלן הריסות מצטיין. אתמול הוא הפשיל שרוולים וניגש למלאכה אותה הוא אוהב יותר מכל: הריסה, סיכול, הפחדה, החרבה, בלימה וחסימה של כל מי שמעז להעלות על דעתו את האפשרות שמדינת ישראל מסוגלת להתקיים בלי משפחת נתניהו.

כמו שהשקיע מאמצי ענק בפירוק קדימה (אבל נכשל), כמו שהצליח לשכנע את אהוד ברק לפרק את העבודה (כדי שיישאר בממשלתו), כמו שפיתה במהלך השנים אין ספור פליטים ועריקים תמורת הבטחות שאת רובן לא קיים, כך גם עכשיו. המודל הוא אורלי לוי אבקסיס, מי שהוציאה שם רע לשם הרע. כל זה, כי האיש לא מסוגל להפסיד, לא יודע להרים ידיים, לא מעכל את העובדה שיכול להיות שבעוד כמה שבועות הוא יצטרך להתחיל לשלם את החשבונות של עצמו. והוא הבעיה הקטנה בתחום הזה.

הפתי החדש הוא בחור צעיר ותמים בשם עמיחי שיקלי. האיש, שאף אחד לא היה יודע מי הוא אלמלא קיבל את הצ'אנס מבנט ברשימת ימינה, התהפך אתמול ב־180 מעלות תוך 24 שעות והודיע שלא יתמוך בממשלה משוקצת שבה יישבו גם אויבי ישראל וסוכני השנאה עמר בר־לב ממפלגת העבודה (מפקד סיירת מטכ"ל) ויאיר גולן ממרצ (סגן הרמטכ"ל). מישהו צריך לספר לשיקלי הנ"ל שכל הממשלות שהקים נתניהו אי־פעם הכילו מפלגות מהמרכז והשמאל.

הוא תמיד העדיף אותן על פני הימין. אפילו בממשלה האחרונה הוא העדיף את הציונות הדתית בחוץ ואת בני גנץ בפנים. ב־2009 הוא הכניס את ברק והעדיף אותו על פני האיחוד הלאומי. ב־2013 הכניס את ציפי ליבני(!) ויאיר לפיד. וכן הלאה. אבל זה מותר, כנראה, רק לנתניהו.

נפתלי בנט לא יוותר בלי קרב. הסיטואציה המוזרה שבה סיעתו של האיש היא שתמנע ממנו את הכניסה ללשכת ראש הממשלה, אפשרית רק בישראל. מילא, אם שיקלי היה בולם בגופו את הסכם אוסלו הבא או את מינויה של זהבה גלאון לראשת הממשלה. לא. הוא מונע את מינויו של האיש שנתן לו הזדמנות, הפטרון שלו, לתפקיד ראש ממשלת ישראל. כל זאת, בתואנה כי "אתה מפר את ההבטחה לבוחר". הוא יודע שממשלת השינוי (שבנט כינה אתמול "ממשלת חירום רחבה") תהיה פריטטית.

הוא יודע שכל "חוקי הימין" שנתניהו דוחף עכשיו הם החוקים שנתניהו הקפיא 15 שנה. הוא יודע שיש לו עסק עם נוכל ובכל זאת, הוא לא מסוגל לעמוד בפני הצווחנים הביביסטים והשופרות המייבבים. האמת היא, שצריך סוג של קשיחות פנימית כדי לעמוד בפניהם. לא כל אחד מצויד בה.

המפתחות בידיים של איילת שקד. נתניהו התקשר אליה גם בלילה שבו פרסם עמית סגל את ההקלטות שומטות הלסת, כאילו כלום. נתניהו מציע לה תיק משפטים מלא־מלא פלוס שלושה שיריונים (לה, לעידית סילמן ולעמיחי שיקלי). זה מגיע עם חבילות פיתוי מנצנצות ורמזי איומים על גורלם של מי שיסרבו להתפתות.

נתניהו ג'וניור מנהל מבלפור את קרב ההפחדה. שקד, כרגע, בבונקר. אין לקנא בה. היא יודעת מצוין עם מי יש לה עסק. היא ניצולה שאינה מודעת לניצולה. היא הולכת עם בנט בברית אחווה אמיתית מהרגע הראשון וקשה לי להאמין שהיא תטרפד את הגשמת חלום חייו תמורת נזיד ביבים.

המהלך של אתמול שייך לגדעון סער. הוא ביתק את הקשר הגורדי. השאלה היא אם סער בשל למהלך נוסף מהסוג הזה. אותה שאלה נשאלת גם לגבי אביגדור ליברמן. כפי ששקד אמרה בהקלטות ההן, "סער וליברמן משוכנעים שנתניהו הוא סכנה למדינת ישראל". אגב, לא רק הם משוכנעים בזה.

אם אכן מדובר בסכנה, אז ליברמן צריך לשקול להקפיא את החרם שהכריז על החרדים וסער צריך לשקול להקפיא את החרם שהכריז על הערבים. לגוש השינוי יש 61 מנדטים אם החרמות והנידויים האלה יידחו קצת. ישראל משולה לבקבוק שמפניה ורודה שהפקק שלו נרקב ונתקע. הוא תוסס, מבעבע, עוד מעט יתפוצץ. מישהו צריך לשחרר את הפקק הזה ולשלוח את המדינה לריפוי. מישהו צריך להפגין אומץ וליישם, הלכה למעשה, את ההנחה שישראל חשובה ממנהיגיה.

הטור המלא יפורסם מחר ב"מעריב־סופהשבוע"