1. הממונה על השכר במשרד האוצר פרסם השבוע את הדוח על הגופים הציבוריים. הרבה הפתעות אין שם - פחות או יותר כל המגמות שאני מתאר בהרחבה פה, מדי שבוע, על כל המגזר הציבורי - ניפוח, חוסר יעילות ועליות שכר אוטומטיות מדי שנה, בלי כל קשר לביצועים או לתפוקות. עוד דוח עב כרס על מה שקורה ברחבי המגזר הציבורי, ולמי שמחפש מידע לפרטי פרטים על הסקטור הציבורי, זו צריכה להיות חגיגה של שקיפות. הבעיה היא שבשנים האחרונות חגיגת השקיפות הזו נפגמה במקצת. זוכרים את רשימת שיאני השכר שליוותה את דוחות הממונה? ובכן, היא נעלמה והיא מופיעה רק לחברות הממשלתיות, דרך דוח אחר - של רשות החברות הממשלתיות.

האוצר, אם כן, החליט לקטוע מסורת ארוכת שנים שבה הוא מפרסם רשימה של אלפי נושאי תפקיד במגזר הציבורי בעלי שכר גבוה במיוחד, אומנם בלי שמם, אבל עם תואר כלשהו שהיה לרוב מסגיר את זהותם. למה המסורת הזו נקטעה? מכמה שיחות שניהלתי בעבר לא קיבלתי תשובה ראויה, לבד מהטיעון המנצח לכאורה: "זו מציצנות וחדירה לפרטיות. למה הם צריכים להיות מרוחים בעיתונים?". סליחה? זה המחיר של מי שעובד במגזר הציבורי, בייחוד אם הוא נושא תפקיד בכיר, ועל אחת כמה וכמה אם הוא מרוויח יותר מראשי ממשלה ושרים. נדמה לי שהאוצר נכנע פה ללחץ הבכירים בטיעון הפופוליסטי של "מציצנות", כיוון שהם לא ששו לראות את שמם ופרצופם מתנוססים בתקשורת הכלכלית.  

תזכורת לממונה על השכר קובי בר נתן ולאנשיו: בחברה שמניותיה נסחרות בבורסה יש פירוט מלא של שכר נושאי המשרה הבכירים מדי שנה ותנאי השכר המפורטים שלהם. אין שום סיבה שזה לא יהיה כך לגבי כל גוף ציבורי, ויש מאות כאלה. שקיפות היא שקיפות היא שקיפות - גם אם היא לא נושאת חן בעיני הבכירים ששכרם מתנפח מדי שנה ומעדיפים שזה יוסתר תחת "ממוצעים" של כמה "בעלי שכר גבוה".

קובי בר נתן (צילום: דוברות משרד האוצר)
קובי בר נתן (צילום: דוברות משרד האוצר)

2. הדוחות האלה לפחות מפתיעים אותי בכל פעם מחדש בנוגע ליצירתיות של תוספות שכר בסקטור הציבורי. הנה, לדוגמה, מערכת ההשכלה הגבוהה הציבורית (זו שנתמכת על ידי תקציב ההשכלה הגבוהה). מתברר שרוב האוניברסיטאות מעניקות "סלי קליטה" במטרה לסייע בגיוס חברי סגל חדשים למערכת. "סל קליטה" ממוצע עומד על כ־240 אלף שקל ואף יכול להגיע לכ־330 אלף שקל(!) בחלק מהאוניברסיטאות. סלי הקליטה ניתנים באופן זהה ואחיד בכל התחומים האקדמיים, ללא הבחנה בקשיי הגיוס הקיימים בתחומים אקדמיים מסוימים. למשל, במדעי המחשב, בתחומי הנדסה נבחרים ובכלכלה ומינהל עסקים יש קושי רב בגיוס חברי סגל חדשים, ולעומתם, בתחומים אחרים כמעט שאין קושי בגיוס אנשי סגל ואף ישנה תחרות רבה על כל משרה פנויה.

אז למה צריך בכלל "סלי קליטה", ואם כבר אז כבר: אם בכל זאת צריך "סלי קליטה" כדי למשוך טאלנטים, למה צריך לשלם אותם בתחומים שלא צריך אותם בכלל? והתשובה היא: כי אפשר, כי זו השיטה - תפוס כפי יכולתך. והתפוס הזה, רק הסעיף הקטן של "סלי קליטה" למרצים, עולה למשלם המסים הישראלי כ־50 מיליון שקל(!) בשנה. אז מי שמחפש איפה הכסף - הנה הוא - ויש עוד עשרות ומאות סעיפים כאלה שאפשר לוותר עליהם ולחסוך מיליארדים מדי שנה.

3. דבר אחד חסר בדוחות הממונה על השכר, וכדי לספק את ההגינות המתבקשת - זה דבר שלא נמצא באחריות הממונה: לבד מהשכר שמשולם ישירות לעובדי המגזר הציבורי יש מערכת שכר נוספת שאין עליה שום דיווח מקיף כולל, זולת אישורים של התקשרויות במכרזים או פטור ממכרזים. הכוונה שלי היא לחגיגת ה"יועצים" - סביב כל משרד ממשלתי או רשות ציבורית כזו או אחרת חגה לה חבורה של יועצים ששואבים עוד ועוד תקציבים מכספי ציבור.

שלא יובן לא נכון: בהחלט יש מקום להפרטת חלק מהשירותים ליועצים וכדומה - לפעמים זה צורך הכרחי וגם יעיל יותר - אבל בשנים האחרונות זו תופעה שבעיקר מעידה על כשל מהותי: אם צריך כל כך הרבה יועצים מן היקב ומן הגורן, בשביל מה יש מחלקות שלמות לכלכלה ולרגולציה ולדוברות כמעט בכל משרד ממשלתי? למה, למשל, צריך גם מחלקת דוברות במשרדים וגם ייעוץ תקשורתי חיצוני? למה יש מחלקות כלכליות במשרדים ולמרות זאת מוציאים עבודות לחוות דעת כלכליות של מומחים חיצוניים שאחר כך מעלות אבק? בעבר אמר לי אחד מבכירי הסקטור הציבורי שלא נותרה לו ברירה: כיוון שבסקטור הציבורי אין כוח אדם מיומן, חייבים להוציא עבודות החוצה. אני לא קונה את הטיעון הזה: אי אפשר לשלם גם וגם על אותו שירות רק בגלל שלא מרוצים ממה שיש.

אוניברסיטת תל אביב (צילום: דוברות אוניברסיטת תל אביב)
אוניברסיטת תל אביב (צילום: דוברות אוניברסיטת תל אביב)

4. דוגמה אחת מצוינת ליועץ שהפך לבר־סמכא במשרד ממשלתי למשך שנים ארוכות היא פרופ' ראובן גרונאו. אני מניח שלמרבית הקוראים הוא לא מוכר, אבל בעולם הטלקום כל שחקן יודע מי הוא. בשבילי הוא שר התקשורת האמיתי של מדינת ישראל לענייני טלקום. הוא ממעצבי המדיניות הראשיים, הוא ממעצבי מדיניות התמחור והוא שולט ביד רמה בכל רפורמה שיוצאת לדרך בתחום. איך זה קרה? כי כך היה נוח לכל הצדדים, להיתלות ב"מומחה".

האם הצרכנים נהנו מהייעוץ של גרונאו? להערכתי, ממש לא. האם גרונאו נהנה מכך? ודאי שכן. כיועץ הקבוע של המשרד לענייני תחום הטלקום, הוא גרף מיליוני שקלים (לפי הערכות) לאורך השנים הארוכות שבהן הוא מייעץ למשרד. ההיסטוריה מדברת בעד עצמה: גרונאו הוא זה שקבע שתעריפי בזק בטלפוניה יהיו Fixed כבר לפני כ־17 שנה, כלומר תעריפים שאי אפשר לזוז מהם, להבדיל ממחירי מקסימום, שהחברה יכולה לרדת מהם במקרה של תחרות, שאכן נכנסה במלוא העוצמה עם חלופות שיחות באינטרנט, בסלולר וב־VoIP. גרונאו היה זה שכל העת טען שבזק נהנית מרווחיות עודפת, אבל שכח לספר מי סיפק לה את מערכת התמחור שעליו חגגה: הוא עצמו.

בד בבד, פעם אחר פעם, נהנה פרופ' גרונאו מהארכת חוזהו מפטור ממכרז. ב־11.4.2019 נחתם הסכם בין משרד התקשורת לגרונאו עד לסוף 2020, שבמסגרתו הוכנה חוות דעת כלכלית משותפת עם אגף הכלכלה במשרד, הכוללת ניתוח והמלצה בקשר למערך תעריפי הטלפוניה הקמעונאיים החדשים לחברת בזק. החוזה הוארך בסוף 2020 לעוד שנתיים תמימות, והסיבה הכללית שניתנה לכך היא ירידת התעריפים הצפויה של בזק (כאמור, גרונאו הוא המנוע מאחורי מחירי הפיקס).

הפלפולים להארכת החוזה עם גרונאו היו יצירתיים מאוד, כולל שינוי, למשל, באחת מאבני הדרך בהסכם הקודם ל"ניתוח תרחישים להשפעת תעריפי הטלפוניה הקמעונאיים המומלצים על ענף התקשורת בכלל ובפרט על היקף ההשקעות של חברת בזק ברשתות סיבים". רגע, אז בשביל מה יש מחלקה כלכלית בראשות ד"ר עופר רז דרור אם לא כדי "לנתח תרחישים"? בואו נוותר על סמנכ"ל הכלכלה ונעסיק את גרונאו או ההפך. בכל מקרה, כמי שקרא לא מעט מסמכים של "פטור ממכרזים" אני מעריץ את כותבי המסמכים שמצליחים לתאר את הוצאת הכסף מהמדינה והעברתו ליועצים ולמומחים במילים גבוהות כאילו זה ייהרג ובל יעבור. בואו נודה על האמת: רציתם לשכור את גרונאו לשנתיים נוספות - ומצאתם דרך שתשרת זאת.

פרופסור ראובן גרונאו  (צילום: פלאש 90)
פרופסור ראובן גרונאו (צילום: פלאש 90)

5. ניחא אם פרופ' גרונאו היה באמת תורם לצרכנים בישראל, אבל ההיסטוריה מוכיחה אחרת לגמרי. לאורך כל העבודה שלו במשרד התקשורת גרונאו היה עוד אחד מאותם רגולטורים, גם אם חיצוניים, שחשב בטעות שהוא יוכל לנהל את השוק או לנהל את הרווחים של חברות בשוק, באמצעות כתיבת חוות דעת ו"רפורמות" מנותקות מהמציאות. המגלומניה הזו של פקידים לנסות לגרום לשוק לפעול לפי גחמותיהם ולא לפי כוחות השוק (בייחוד בשוק שבו הטכנולוגיה היא גורם תחרותי עצום בפני עצמו) היא שורש כל הרע.

קחו למשל את הרפורמה הסיטונאית בטלפוניה שפרופ' גרונאו היה בין הוגיה,  עם עוד כמה פקידים, שהתגלגלה כזכור לכתב האישום בתיק 4000. גרונאו ואיתו אגף הכלכלה במשרד התקשורת בנו תילי תילים של חוות דעת ופרשנויות על רפורמה מיותרת, בעוד השוק מתקדם ומייצר חלופות תחרותיות זולות יותר (שיחות על גבי האינטרנט, סלולר ו־VoIP), והם נתקעו מאחור עם רפורמה שאמורה לאפשר לשחקנים בשוק התקשורת לרכוב על גבי התשתית של בזק כדי לספק טלפוניה נייחת זולה לצרכנים. אבל בשביל מה צריך זאת אם בלאו הכי יש מוצרים יותר זולים, בשביל מה לסבך את העניינים? אולי כדי להיות מוצגים בתקשורת כמי שנלחמים ללא חת במונופולים לטובת הצרכנים. הבעיה היא שהמלחמה הזו לא ממש תרמה לצרכנים.

חוות הדעת של פרופ' גרונאו ושל הרן לבאות, לשעבר סמנכ"ל הכלכלה במשרד התקשורת, נכתבה בנובמבר 2014 בשביל גלעד ארדן - אז שר התקשורת - והיא צפתה גדולות ונצורות לרפורמה ולתחרות, תחת הכותרת "המלצה בדבר קביעת תעריפים מרביים לשירותים סיטונאיים ברשת בזק". אין ספק, חוות הדעת הזו בנויה "לתלפיות". הסברים מאלפים על שוק התקשורת - שהיום נראים כמשהו קדמוני לחלוטין. משפט המפתח בחוות הדעת עמוסת המושגים הטכנולוגיים הייתה "... ללא הכללת שירותי הטלפוניה במערך השירותים הסיטונאיים לא תתאפשר תחרות גם בשירותים האחרים...", דבר שכמובן, בראי הזמן ובחוכמה שבדיעבד, התברר כמופרך לחלוטין. אבל מי שהיה חכם בזמנו היה דווקא שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת, שאמר שהרפורמה הזו אינה אפקטיבית ולא יהיה לה ביקוש.

וכאן אנו קופצים למציאות בשטח, לדוחות בזק האחרונים, שממחישים עד כמה טעה פרופ' גרונאו, הן בציפייה הכללית לתחרות מהרפורמה והן מהציפייה לביקושים של השירות שהוא יצר בשוק הסיטונאי הנייח. הנה הפסקה הרלוונטית בדוחות בזק: "החל מיוני 2017 החברה מאפשרת לבעלי רישיונות אחודים הרשאים לתת שירותי מפ"א, שירות טלפוניה במתכונת מכירה חוזרת (resale) על גבי רשת החברה (זו המשמעות של הרפורמה הסיטונאית - א"צ). החל מחודש אוגוסט 2018 החברה מציגה שירות טלפוניה סיטונאי זמין במתוכנת דומה לזו של תיק השירות בתעריפי תקנות השימוש, והחל מינואר 2019 גם שירות העובר דרך מתג ספק השירות. נכון למועד הדוח אין ביקוש לשירות".

אז אחרי כל הטררם, חוות הדעת, תשלום ליועצים (לא רק לגרונאו), המאבקים עם בזק בכל העניין הזה, פלונטרים משפטיים - יוצאת לדרך הרפורמה הסיטונאית הנייחת - וראו זה פלא: אין לה ביקוש! ברור שלא יהיה לה ביקוש, כי הטכנולוגיה התקדמה מאוד מאז, הטלפוניה הנייחת היא לא מוצר בצמיחה, היא מוצר בירידה, שיש לו שפע של אלטרנטיבות בשוק תחרותי מאוד, אבל העיקר שיש רפורמה, ר־פ־ו־ר־מ־ה, שעליה כותבים ניירות עבודה ומחשבים כל מיני חישובים מהחלל.

ועוד עניין חשוב מאוד: החיבורים הביתיים הקוויים עוברים לסיבים, בקצב די מהיר שילך ויגבר בשנים הקרובות (דבר שהיה צריך להתרחש מזמן לולא הרגולטורים והמשפטנים). בחיבורי סיבים ממילא הטלפוניה הקווית היא VoIP, למי שירצה בכך. כלומר, בעת שפרופ' גרונאו ולבאות המציאו את הרפורמה ב"טלפוניה הסיטונאית" על רשת בזק הישנה, הם ידעו שאין לה כל עתיד ושהיא תיעלם מהשוק.

וזה תמיד עובד כך: רגולטורים שרוצים לנהל את השוק ולנהל את הרווחיות של חברות בשוק הפרטי לא מבינים שכוחות השוק, ובמיוחד כוחות הטכנולוגיה, הם הרבה יותר חכמים מהם ומהתכנונים שלהם. עד שהם מתכננים, עד שהם הוגים "רפורמות", השוק, במרבית המקרים, יודע לייצר תחרות באמצעות מוצרים חדשים וטכנולוגיות חדשות.

פלונטרים משפטיים מעולם לא הועילו לצרכנים בשום תחום ובשום צורה. מי שמרוויח מהם הם רק עורכי הדין, כותבי חוות הדעת ויועצי התקשורת, שעושים מיליונים לפחות על מלחמות סרק ושיווק תדמיתם בכלי המדיה. אני מציע למשרד התקשורת לנסות את המהלך הבא: היפרדו מפרופ' גרונאו, תחסכו את שכר הייעוץ השמן שלו, ותראו שהשמיים לא נפלו. הרי מי שטעה, כמעט לאורך כל הדרך, הוא פרופ' גרונאו. אז למה להאריך שוב ושוב את העסקתו על חשבון כספי מדינה?

[email protected]