יום שלישי השבוע התברך במבול של יוזמות חקיקה שקודמו על ידי הליכוד של בנימין נתניהו. כל טוב הארץ של חוקים הועלו על שולחן הכנסת, רובם חשובים מאוד. שפע החקיקה הזה מאפיין, כמעט כולו, את המשנה הסדורה של הימין האידיאולוגי זה שנים. רק שהעיתוי שבו החליט נתניהו לירות את התחמושת, במטח אחד, מאפיין את מי ומה שעומדים מאחורי המהלך. חצי יום לפני שאזל לו המנדט מהנשיא, נזכר ראש הליכוד להתחיל להניע חוקים שהוא עצמו טרפד מאז מונה לראש ממשלה.

כידוע, עיתוי פרץ החקיקה "הימנית" לא נובע מהעובדה שביבי ראה פתאום את האור. הכוונה הייתה להביך ולהרתיע את נפתלי בנט מלהעז להשתחרר מהאזיקים של נתניהו לקראת סוף המנדט. התרגיל לא הצליח, בנט סירב להיכנע וליפול למלכודת של הקוסם (בדימוס) מבלפור. אבל המהלך של נתניהו ועושי דברו קטלג אותם עצמם כשיאני הפוליטיקה הנכלולית והאנטי־מוסרית בישראל.

החוק הראשון שפתאום עלה על שולחן בית המחוקקים הוא חוק ההתיישבות הצעירה. הצורך בחקיקה נולד משום שהממשלה של נתניהו נמנעת מלקבל החלטה, במשך כל שנות כהונת ראש הליכוד, להסדיר חיים נורמליים למשפחות שגרות ביישובים ובשכונות שהוקמו על ידי ממשלות הליכוד. יישובים שהוקמו אבל לא הוסדרו פורמלית, מתוך פחדנות וחידלון שלטוניים.

עד כמה אחראיות ממשלות הליכוד לכך, עיינו בדוח טליה ששון. עד כמה הן עשו למתיישבים עוול, עיינו בדוח ועדת השופט אדמונד לוי ז"ל. נתניהו, לא רק שלא הסדיר את מעמד היישובים האלו, חודש לפני הבחירות האחרונות הוא ניסה דווקא להקים שלושה יישובים בדואיים חדשים בנגב, כשוחד לערבים, תוך הדיפת הדרישה להסדיר את ההתיישבות הצעירה. לימים, כמובן, הוא האשים את בני גנץ באחריות. והנה, ביום שלישי פתאום אצה לו הדרך לחקיקה.

ביטול הוראות חוק הגירוש של אריאל שרון, לגבי ארבעת היישובים בצפון השומרון שנעקרו ב־2005 - חומש, גנים, קדים ושא־נור, צריך היה להתבצע כבר בשנת 2009, כשנתניהו חזר לשלטון. אבל מנהיג הימין החזק העדיף להכניס לממשלה את ציפי לבני ואהוד ברק, ומאז דחה את הדרישות החוזרות ונשנות לחזרה לחומש ולביטול חוק ההתנתקות בשומרון. הכל עד ליום שלישי הקדוש.

פסקת ההתגברות, שגם חקיקתה צצה לה פתאום ביום שלישי, היא דרישת דגל של הימין האידיאולוגי זה שנים רבות. מטרתה להתגבר על ההפיכה השיפוטית שהוביל אהרן ברק, שבמסגרתה מתפקד בג"ץ, למעשה, כרשות המחוקקת האמיתית, באמצעות הטלת צנזורה על חקיקת הכנסת.

נתניהו טרפד את חקיקת הפסקה הזו בשיטתיות ואפילו התגאה בכך, למשל בראיון שנתן לערוץ הכנסת לפני שנים. הוא החל להתעניין בפסקת ההתגברות רק כשצץ החשש שלו מהחלטה של בג"ץ, שתמנע את כהונתו כראש ממשלה חליפי. ועדיין, עד לשלישי בבוקר ביבי נרתע מחקיקה שכזו.

גם פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה רצוי ונכון. הוא נועד לשים קץ לאנומליה, שבמסגרתה מי שאמור להגן משפטית על הממשלה הוא גם הקטגור הראשי שלה. רק שגם את המהלך הזה לא קידם נתניהו, עד לערב תום המנדט, השבוע.

העלאת כל הנושאים החשובים האלו לחקיקה ביום שלישי, כחלק מתרגיל להפחדת נפתלי בנט, היא לא פחות מחילול הקודש. מי שבמשך שנים חסם את קידום הנושאים החשובים הללו ועכשיו ניסה להאיץ במלוא הכוח כדי למנוע את נפילתו האישית, ממחיש שאין לו כל תפיסת עולם ודרך. כל מילה שיוצאת מפיו, כל מעשה שלטוני או חקיקתי, כל תמרון מדיני ופוליטי, הכל נועד לצורכי הקריירה והשרידות שלו עצמו. אדם שכזה בוגד בכל ערכי המחנה שבשמו הוא מדבר. חמור מכך, הוא פסול מלהיות איש ציבור, בוודאי ראש ממשלה.

בחזרה לבוחרים?
ובכל זאת, אם בסופו של מסע מפרך תוקם קואליציה של מה שמכונה מחנה השינוי, דבר אחד בטוח – הליכוד ימשיך לקדם את כל החוקים החשובים האלו, כדי לנסות לפוצץ את הקואליציה המוזרה מבפנים. ומה באמת יעשו בנט, שקד, סער, אלקין וגם ליברמן, כאשר יועלו להצבעה כל החוקים שהם בנפשם? האם יצביעו לפי האידיאולוגיה, המצפון והעמדות של הבוחרים שלהם, או שיצייתו להוראות ההסכם הקואליציוני, שבטוח יאסור על כך?

הליכוד יפעל, כמובן, בציניות מוחלטת ובניגוד לכל מה שעשה תחת הנהגת נתניהו. המטרה שלו תהיה לפוצץ ולטרפד, והוא יהיה אפקטיבי ביותר. יאיר גולן, ניצן הורוביץ, אבתיסאם מראענה־מנוחין וגם מרב מיכאלי לא יוכלו להכיל את החוקים האלו, שכולם סותרים את השקפת העולם שלהם. כך יטיל הליכוד של נתניהו לבנות חבלה כנגד קואליציית השינוי, לבנות שכולן דבש טהור אם כי עטופות בכוונות רעות.

גלגול התסריט הוודאי הזה ממחיש עד כמה מופרך הרעיון של ממשלה שתשתרע מימינה ותקווה חדשה ועד העבודה ומרצ, בואכה אחמד טיבי. זה פשוט חסר היגיון ותוחלת. אומנם, את משחק הפוקר הזה בנט חייב לשחק עד הרגע האחרון: עד שיחלפו 28 ימי המנדט של לפיד ובמהלך 21 הימים שבהם יופקד המנדט בכנסת. אבל אם בסופה של הישורת האחרונה לא ניתן יהיה להזיז את נתניהו לפחות לשנתיים, או להקים ממשלה עם סמוטריץ' והחרדים יחד עם לפיד וגנץ, יהיה צורך לחזור לבוחרים, עם כל פרפורי הלב הכרוכים בכך.

ובכל זאת שינוי
ההצהרות המדהימות מכל נשמעו בזמן האחרון מכיוון מנסור עבאס והמפלגה שלו. הצהרות בדבר קרבה טבעית דווקא בין המצביעים הערבים המסורתיים לגוש הימין, לדתיים ולחרדים. בתחילה זה נשמע כמו טעות או זיוף, אחרי כל כך הרבה שנות חיבור אוטומטי בין הפוליטיקה של ערביי ישראל ומובילי הלאומנות הפלסטינית נגדנו. אבל עבאס הוכיח בשבועות האחרונים שהוא והתומכים שלו לא התבלבלו.

קודם כל ברור שהם זיהו, סוף־סוף, כי טובת האזרחים הערבים בישראל לא מחוברת לאש"ף ולחמאס. ההפך מכך - דווקא החיבור, החיבוק והנאמנות למדינה יאמצו אותם ללב ולגורל של כולנו. וחוץ מזה, הם קלטו שסדר היום של תומכי המאבקים של האויבים שלנו - מפלגות השמאל הישראלי - שונה במהות מעולם הערכים שלהם. זהו מצע שמערער גם את הסדר הפנימי בתוך החברה הערבית בישראל. בשינוי הגישה הזה של חלק מערביי ישראל טמונה הבטחה גדולה.

בד בבד, גם התמיכה הרחבה של מצביעי המרכז־שמאל בקואליציה עם בנט, שקד וסער מסמנת שינוי הלך רוח. נכון שהרצון להוציא את ביבי מהמערכת דוחף רבים לסתום את האף ולעכל הכל. אבל זו לא כל התמונה. באיזשהו מקום, הוויכוח הגדול של שני הדורות האחרונים נרגע משהו, החלום הפלסטיני נראה רחוק ולא ישים מאי־פעם, ורבים במרכז־שמאל קלטו שלחברה הישראלית ישנם יעדים חשובים וישימים הרבה יותר ממדינה פלסטינית, יעדים שסביבם הגיע הזמן להתלכד. לכן, דווקא בשבוע הזה מנשבות רוחות של שינוי, שגם אם לא יניבו תוצאה פוליטית מיידית, דומה שהן כאן כדי להישאר.