ברגע שההקלטות של איילת שקד פורסמו כל ההבטחות מבלפור נמוגו 

קשה להבין מה עובר בראש של איילת שקד בימים אלה. שנים ארוכות היא סובבת בין אנשי אמונה, שותפיה לדרך הפוליטית, ידידיה, יועציה ולא מעט עיתונאים, ומסבירה הסברים מלומדים על הטירוף בבלפור. מקוננת על הדרך שבה לופתים בני הזוג מדינה שלמה. מדגימה את הסכנה בהמשך השלטון הדיקטטורי. קמצוץ מכל זה שמענו בהקלטות שהביא עמית סגל (למי שלא הבין את הרמזים עד כה: השיחה המוקלטת התקיימה באותו יום בין שקד לרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב.

הנחת העבודה שלי היא שלא הרב הקליט והדליף את השיחה, אבל אני לא באמת יודע). שקד יודעת את האמת טוב מרבים אחרים. היא הייתה שם. היא ראתה את זה בעיניים. ולמרות הכל, אף על פי שהיא יודעת כמה חיוני לחלץ את המדינה מהציפורניים המיטרללות והולכות של המשפחה הזו, היא מוכרת את נשמתה לשטן.

האם הכל אישי? כן. האם הכל ציני? כן. האם עתידה של שקד בליכוד, או איפה שלא יהיה, חשוב לה יותר מהמדינה? כמי שתמך בה לא פעם במהלך דרכה הפוליטית, צר לי לקבוע שהתשובה הבלתי נמנעת היא כן. זאת, אף שהיא יודעת שההבטחות על קבלת הפנים המלכותית שצפויה לה בליכוד, לא יתקיימו. אף שהיא יודעת שבהזדמנות הראשונה הם ישליכו אותה אל מתחת לגלגלי האוטובוס, או הנגמ"ש, או כל דבר שיכול לדרוס אותה. ועדיין, היא חוזרת לפנכה כשפחה חרופה על הים, כזומבי נטול רצון עצמי או עמוד שדרה מוסרי כלשהו. זה לא פחות ממזעזע.