"OK-19, זהו שמו מעורר הסקרנות של ערב היצירות החדש של להקת המחול "פרסקו", העולה הערב בבכורה עולמית - לאחר בצורת הקורונה, באולם ענבל, במרכז סוזן דלל, בנווה-צדק.

"השם נולד במקרה", מספר הכוריאוגרף יורם כרמי, המנהל האמנותי של הלהקה. "הוא צירוף ראשי התיבות של שמות שתי היצירות בערב הזה - 'On' של ענת סלנט ו-'Kapow'(מונח מהקומיקס, משהו מקביל לזבנג) של אייל דדון. האו.קיי צץ מאליו וה-19 מזכיר שתאריך התחלת העבודה על הערב היה בנובמבר 2019. אז התכנסנו לראשונה, כשתאריך הבכורה המקורי היה אמור להיות לאחר חצי שנה. ואחרי כל מה שעברנו אנחנו כאילו באים לומר שהכל או.קיי".

מה עשתה לכם הקורונה?

"וואוו! עם הסגר הראשון אמרתי לרקדנים שלי - 'שבועיים גג וחוזרים'. איזה שבועיים! חודשים היינו נעולים בבתים. זה קצת ערער את המשפחה שלנו. שכן, להקת מחול היא מעין קומונה. לא רק שמתפלשים זה בזיעתו של זה, אלא עוברים יחד מערבולת של רגשות ושואבים כוחות זה מזה. פתאום הרגשנו מנותקים, כשכל אחד שמר על כושר בריקוד בסלון שלו. זה גם ניתק לנו את מקור החמצן הכלכלי".

מי תגמל את הרקדנים שלך?

"כולם יצאו לחל"ת עד שהחזרתי אותם למשכורות ביוני, והם נשארו איתן גם כשסגרו מחדש את התרבות. אני הפסקתי טוטאלית את המשכורת שלי ממרץ עד דצמבר, כשממילא קיצצתי אותה. שניים מארבעת הרקדנים הזרים שלנו חזרו לארצותיהם. אלה היו חודשים שבהם שברתי את הראש איך להתקיים. מקוששים מאיפה שאפשר. מלחמה! כאן המקום לציין, שהגופים הממלכתיים, כולל משרד התרבות, עמדו בהבטחותיהם".

זקק למשפט או שניים מה שהרגשת?

"כל הזמן היה לי ברור שעלי להגן על הרקדנים הצעירים שלי כדי שכאשר אפעיל אותם הם יהיו בריאים בנפשם ולא רעבים, חס וחלילה. הם כל הזמן ידעו שבשנה הזאת שהייתה איומה ונוראה מבחינה רגשית, יש להם עוגן. אמנותית, בלי ההופעות יכולנו להתרכז ביצירה לעומק בסטודיו".

ועכשיו, לקראת הבכורה הערב?

"המון התרגשות ותהייה אם הקהל אכן יגיע. בגנרלית הייתי על סף דמעות. הזיעה. התאורה. פתיחת המסך. מחיאות הכפיים. זה קורה מחדש!"

ספר על שתי העבודות, שיוצגו מהערב לקהל.

"שתי העבודות הן בעיניי שני חלקים של אותו שלם. העבודה של עדי סלנט היא כמעט ריאליסטית ומתעסקת עם סיזיפיות אנושית וקשה מאוד פיזית, כשהיא מאתגרת את הרקדנים. אייל דדון מדבר על הכוח האנושי ממקום אחר לגמרי. היצירה שלו היא כמעט סוריאליסטית ונשענת על עולמות הקומיקס וגיבורי העל. זאת, בעצם אלגוריה על כוחות העל שיש בתוכנו. מצירוף שתי העבודות ניתן להבין לכמה הומור עצמי נזקקנו כדי לשרוד את השנה המוזרה הזאת".

כמעט בן 54, כרמי, יליד תל-אביב, בנם של אנשי-חינוך. להגעתו למחול מתקשר סיפור מצחיק: "הבת של רנה שינפלד הייתה איתי בגן ובעקבותיה הגעתי לסטודיו של אמה - וברחתי משם כל עוד נפשי בי. כעבור שנים, זיהתה אותי רנה ואמרה לי - 'אתה הילד שברח, כי הבנות בסטודיו היו רעות אליך".

מסתבר, שזאת הייתה בריחה לטווח ארוך. כרמי החל לרקוד בנעוריו ב"שלום", להקת המחול של גברי לוי ואחרי הצבא למד באוניברסיטת תל-אביב, פסיכולוגיה, מבלי לחלום על קריירה בתחום המחול. "זה היה מעניין עד שתפסתי שהראש שלי במקום אחר", הוא מעיד. "הייתי בן 24 וחשבתי שבחיים כבר לא אהיה רקדן, אז הלכתי ללמוד הוראת מחול בסמינר הקיבוצים. רציתי תעודה, אבל התאהבתי לגמרי במחול".

כשש שנים הוא עשה, כרקדן וכמנהל חזרות, בלהקת "קול ודממה" של משה אפרתי, "איש מקסים ולפעמים גם מפחיד, שממנו למדתי המון על במה".

כרמי הקים ב-2002 את להקת "פרסקו" ובשנים הראשונות רקד עם רקדניו עד שחדל לרקוד. "כמי שעושה בלהקה הכל לא יכולתי בו זמנית להשקיע בעצמי כרקדן", הוא מנמק.

באומרך "הכל", למה כוונתך?

"הייתי בלהקה, שלה הקדשתי16-17 שעות ביממה, הכוריאוגרף, הנהג, תופר התלבושות, מקים הבמות, המורה לריקוד, גם המנהל הפיננסי. כמו כן, כרקדן חסרה לי עין חיצונית שתביט על איך שרקדתי. אז פרשתי".

לגמרי?

"כמעט. לפני שנתיים ביקשה ממני הכוריאוגרפית שלומית פונדמינסקי שארקוד ביצירת סולו שהיא יצרה למעני. זה היה מדהים. עברתי קתרזיס שהיה כעין טיפול נפשי. זה היה גם מפחיד לאחר שבמשך 14 שנה לא רקדתי על במה. בריקוד הזה כאילו אפשרתי הצצה אל תוך המוח שלי".

ובאשר ל"פרסקו"? - אם אתם תוהים, כרמי רוצה לבטא באמצעות ה'פרשיות', שבמילה האיטלקית הזאת, את הרעננות שהוא מחפש בעולם המחול.

וסגנונית, לסיכום?

"אנחנו עושים מחול עכשווי עם נטייה ברורה לעבודת גוף קפדנית, תוך כדי שימוש בטכניקות פיזיות, בשעה שאנחנו פחות תיאטרליים".