בהתחלה אני משבחת את ווייז ואת המוח הישראלי שהמציא אותה. השעה ארבע בצהריים ובשש אני צריכה להתחיל את סדנת הכתיבה שלי במשכנות שאננים בירושלים. לא ציפיתי שיקראו לי להשתתף בפסטיבל הסופרים הבינלאומי ה־21 בבירת ישראל, וכשקראו - הסכמתי בלי לפתוח יומן.

ידעתי שאלו שעות של פקקים נוראיים ובכל זאת התמהמתי קצת עם גפן בתי ועם ייסורי המצפון שלי על כך שאני עוזבת אותה לכמה שעות טובות.

לא מזמן, כשהבינה גילה, הפסיכולוגית שלי, שאין לי אף עזרה כי אמי גרה רחוק, אבי עוסק בזקנתו הלא נעימה, ומשפחתו של גור גם היא רחוקה לא מעט קילומטרים מאיתנו, אמרה שלא ארגיש נבוכה או אשמה לקחת עזרה בתשלום עם התינוקת.

וכשנבהלתי, הפנתה אליי אצבע מזהירה ואמרה “גפן צריכה אמא מחויכת ולא עייפה, גם אם עשר דקות ביום תשחקי איתה, תרימי אותה, תשירי לה ותאכילי אותה, אבל בעשר הדקות האלו תהיי האמא הכי טובה שאת יכולה להיות, זה שווה הכל".

כשיצאתי מהפגישה איתה, התיישבתי בבית קפה והשבתי מיילים לכל האנשים שהתעניינו בסדנאות הכתיבה ובהרצאות שלי. החלטתי ששלושה חודשים של 24/7 בלי שעות שינה ובלי עזרה בכלל, יכולים להגיע לקצם, ואביא מישהי שתשמור על גפן אהובתי, שלוש פעמים בשבוע, ארבע שעות בכל פעם.

ככה אהיה שוב מרסל ולו רק ל־12 שעות שבועיות. אחרי שהקטנה החלה לעצום את העיניים, העברתי אותה לאביה הנאה ויצאתי אל הדרך, לבשתי שמלה שחורה וגדולה, התאפרתי בכבדות כיאה לסופרת במעמד הרם של משכנות שאננים אל מול חומות הבירה ושיננתי את החומר הלימודי שאני מעבירה, שקצת נשכח ממני בתקופת הקורונה ובחסות הוויטמינים שהתנדפו יחד עם הלידה.

כמה בירכתי את ווייז באותה הדרך. מי חשב בכלל שיש דרכים חלופיות לירושלים? ידעתי שאולי אאחר, שהכבישים פקוקים ושאין סיכוי שאגיע בזמן, אבל כשהראתה לי ווייז שעה ו־20 דקות, התלהבתי מאוד, חשבתי לעצמי שזה יותיר לי זמן להתארגן בחדר האומנים, לשתות קפה ואחר כך להדגיש את האיפור.

הפעלתי את אפליקציית השירים בפלאפון וביקשתי ממנה לנגן לי רק שירים על ירושלים, מנהג כזה עוד מהימים שבהם שירתי בבקעת הירדן, בכל פעם שאני בדרך לירושלים - אם כתחנת מעבר ואם לשם עבודה או בילוי. “לך ירושלים", “מעל פסגת הר הצופים" או “ירושלים של זהב" חייבים להתנגן ברקע. נו, מוח של אדם כותב, לפעמים ילדותי, אבל עושה את העבודה.

לא הכרתי את הנוף, אני כן זוכרת דרך הרבה יותר הררית ודי שכוחת אל מהדרך הרגילה לירושלים. היא גם לא הייתה פקוקה, כך שהשירים זרמו לי טוב יותר, ובחסות האיפור היה אפילו נהג משאית אחד שצפר לי פעמיים כשהוא מטה ראשו ומחייך אליי חיוך מטריד ומחמיא באחת.

כשהגעתי למחסום הראשון, חשש מסוים התגנב ללבי. הרי בדרך הקונבנציונלית אל הבירה אין מחסומים, ולשם מה? הרי כולנו מכירים את צילומו האלמותי של דוד רובינגר ואת החיילים העומדים כשמאחוריהם נישא לו הכותל בגאון. ירושלים שלנו! ובכל זאת, אני חולפת במחסום עם חייל גבוה ונשק דרוך, ורק לשם השקט הנפשי שלי אני פותחת את החלון ושואלת אותו: “סליחה, חייל, זו הדרך לירושלים?".

הוא מחייך ועונה לי “כן, סעי ישר". אני מודה לו, סוגרת את החלון ומגבירה את המוזיקה. עכשיו להקת פיקוד המרכז שרה לי את "שומר החומות".

פעם יואב חנני, עורך המוזיקה של 103FM, אמר לי שזה אחד השירים האהובים עליו. בצדק. אני נוסעת ומדי פעם שולחת מבט לצדדים, יותר ויותר כפרים ומסגדים נגלים אל מולי, אחר כך אני מגיעה לאיזו טרמפיאדה, שם המון עובדים פלסטינים מחכים למישהו שיבוא להחזיר אותם אל הכפר או לקחת אותם לעבודה בישראל.

גם נשים בחיג'אב וברעלות עומדות שם וממתינות, משהו נראה לי מוזר, אני מסתכלת אל המכוניות שנוסעות על ידי, וגם מראה הנוסעים בתוכם מתחלף. היחידים שאיכשהו מרגיעים אותי אלו אנשים בעלי כיפות שאני רואה במיצובישי ירוקה וישנה על ידי, אבל מדבקה עם סמל אגרוף קפוץ ותשבחות כהנא למיניהן מבהירות לי בצורה הישירה ביותר שלא בטוח שלמאחז חוקי הם נוסעים.

אני מנמיכה את עוצמת המוזיקה ומטלפנת לאמי, מעדכנת אותה שווייז שלחה אותי בדרך משונה לירושלים ואם זה נראה לה בסדר. אני מחכה למילות רגיעה ונחמה, אבל אמי תוניסאית מוגזמת, דאגנית בלתי נלאית, ואם יש משהו שבו היא לא שולטת, זו ההיסטריה. “זהו, את גמורה!", היא צועקת. “יש לי שלשולים", היא ממשיכה, “תתקשרי למשטרה, דחוף!".

היא אומרת, ומבעד לקו אני שומעת שהיא על סף עילפון. בימים כתיקונם זה מצחיק אותי, אחר כך אני אפילו מתקשרת לאחיותיי בשיחת ועידה ואנחנו מסתלבטות עליה, אבל הפעם ההיסטריה שלה מדביקה גם אותי, וכשאני מנתקת את הטלפון ומבטיחה לעדכן אותה בעוד שתי דקות, אני מבחינה בשלט צהוב ובו נכתב “ישראלי שים לב! אם הגעת עד לכאן, כנראה שטעית! זהו שטח פלסטיני".

הזיעה שלי מתגברת, הרי המהומות בירושלים, הרמדאן, בקבוקי התבערה ובלוני התבערה שחזרו פתאום והאבן בראש שקיבל רק אתמול שוטר ישראלי, כל אלו באים אליי בהבזקים שעה שאני ממשיכה לנסוע על הכביש ולא יודעת לאן.

כן, זה יישמע לכם מוגזם, אולי אפילו ילדותי, אבל דמיינתי את גפן, ובמקום לדאוג לעצמי דאגתי לה, כאב לי על שנסעתי, שחזרתי לשוק העבודה מוקדם מדי, מי היה צריך את זה בכלל? ולמה אני כל כך מתלהבת מזה שהזמינו אותי? הרי לפני הקורונה הזמינו אותי להמון אירועים כאלו, זה לא ששכחו ממני, זו רק הקורונה שכפתה עליי ועליהם הפסקה.

פתאום בא לי לחבק אותה, לשיר לה את שיר הבוקר שלנו (לא משהו מתוחכם, "חנה'לה אופה קטנה") ולהתנצל על שיצאתי מהבית. בידיים רועדות ובמועקה קשה אני מחייגת 100 למשטרה. תוך רגע עונה לי שוטר־מוקדן נחמד ומרגיע אותי. “מרסל, אני מבקש ממך לעצור בצד", הוא אומר. “אל תכעס", אני משיבה לו, מתעקשת להיות נחמדה גם בפאניקה שבה אני שרויה, “אבל אין סיכוי שאני עוצרת פה".

“טוב, תסעי", הוא מסכים, “אבל לאט, אני שולח לך קישור עם איכון לפלאפון, תקבלי אותו". פתאום חולפת בראשי המחשבה על כל האנשים ששונאים את הממסד ושדיברו בתקופת הקורונה על כל האפליקציות שנועדו לעקוב אחרינו. מה אכפת לי, לעזאזל? שיעקבו אחריי, שיראו מה אני אוכלת, מה אני שותה ועל אילו שטויות אני מתעצבנת על גור.

אני מיד מאשרת את האיכון, והוא רואה היכן אני נמצאת. “מרסל, נסעת על כביש 443, הוא בטוח לישראלים, למה ירדת ממנו?", הוא שואל, ואני נבהלת עוד יותר ומקווה שגור לא יתחתן מהר מדי אחרי הסקילה שאעבור, כי מה יגידו עליי? שלא הייתי אישה טובה מספיק?

“תסתובבי", ממשיך השוטר, “ממש על דרך העפר שבה את נמצאת, תסתובבי ותחזרי לכביש". וזה מה שאני עושה, לאט־לאט, שלא ירגישו בני דודיי שבאה בת הדודה הלא קרואה ועוד בטעות.

עם הלחץ שלי לוקח לי טיפה יותר מדי זמן, ומכונית עם לוחית רישוי מסוימת מנסה להיכנס וצופרת לי בחוזקה המון פעמים, כדי להלחיץ אותי, והלב פועם ואני מרגישה סחרחורת אבל בכל זאת, השוטר מרגיע: “אל תדאגי, אנחנו רואים אותך", ואני עולה שוב על הכביש. “תודה", אני כמעט מתפרקת לו בטלפון, “תודה רבה".

“אל תפחדי, כמה קילומטרים ואת בירושלים, כל דבר שאת צריכה, תתקשרי", הוא אומר, ואני מודה לו בפעם האלף ומחייגת לאמי, מעדכנת אותה שאני תכף בירושלים, היא עונה לי מהשירותים וכל המוסיפה גורעת.

בלילה, כשהגעתי הביתה, נכנסתי אל החדר של גפן הישנה עם פיג'מת הברווזים שרכשתי לה באינטרנט והרמתי אותה אליי. נכון שאסור להעיר תינוק, והיא גם לא התעוררה, הילדה הטובה שלי, רק הניחה את ראשה על שקע כתפי והמשיכה לישון, לא יודעת על מה היא חלמה, אני מקווה שעל עולם טוב יותר, שבו השלום שוכן לא רק בכבישים הראשיים אלא גם בדרכי העפר.