לא כל כך נעים הריח של האקונומיקה והליזול, המבטים הכבויים, המריבות הקטנות שמזכירות לסביבה שהם קיימים. לא נעים, אבל ברגע שנפתחת דלת המעלית, משהו משתנה. הם מזדקפים לשבריר שנייה ובעיניים נדלק זיק של אור. העוויתות הבלתי רצוניות של הקשיש שליד הדלת מתחלפות בחיוך.
כשמדברים איתו, הוא עונה. לא סתם. לעניין. הוא דורש בשלום המבקרים, שואל מה חדש בחוץ. הם הצוהר שלו אל העולם שמחוץ לבית האבות. אני לא יודעת מה זה לצבור מסכת חיים שלמה ואז לעזוב את הבית ולעבור לחדר עם עוד דייר או דיירת.
אין לי מושג מה זה להיפרד מרוב חפציי, להישאר עם מזוודה קטנה ולבנות על הזיכרון שיאפשר להישען עליו וימשיך להזכיר מה היה כשהגוף היה חופשי ממגבלות והלב עוד ראה קדימה.
החיים מזמנים לכולנו הרבה מפגשים. חלקם נמוגים מהר, ויש כמה שנשארים לתמיד. למשל, המפגש הקבוצתי שערכתי בבית אבות לקראת העלאת הצגה קומית מחיי היומיום של הדיירים. כל חברות ההפקה היו בנות למעלה מ־85.
חשבתי שייקח להן זמן להיפתח. טעיתי. ההבעה האדישה על פניהן הייתה רק קליפת הגנה והן חלקו את העלבונות שהסביבה מעתירה עליהן בנדיבות רבה.
האחת סיפרה: "לא מזמן הייתה לנו מרצה אורחת שדיברה אלינו כאילו אנחנו כבר קוקואים לגמרי. התייחסה אלינו כמו אל ילדים קטנים. 'ש־לום, ה־יום נלמד על הזי־כ־רון'", חיקתה אותה במיאוס, והאחרת המשיכה: "זו חוצפה. חיכיתי בסבלנות שתסיים ואחר כך נתתי לה חֶרבון.
אמרתי לה: 'את מגיעה אל אנשים הגונים ואינטליגנטיים. איך את מדברת אלינו כאילו אנחנו אידיוטים?'". כששאלתי על המאמץ הכרוך בעבודה על ההצגה, סיפרו על הצורך להיות נדרשות וחיוניות: "יש לנו משמעת! ברגע שקיבלנו על עצמנו את המשימה של ההצגה, דבקנו בה במלוא הרצינות".
אחר כך דיברנו על המשפחה והן ציטטו מההצגה: "ושוב אתה שואל את עצמך: 'מה אקנה לאמי במתנה?' בגילה זו באמת בעיה, אך אין צורך להרבות מחשבה. לי יש בשבילך עצה טובה. תן לה מזמנך. תתפנה לפעמים. זה מה שנחוץ לה מכל הדברים".
"יש מקרים שהילדים והנכדים לא מתקשרים ולא מגיעים הרבה, ההצגה מדברת גם על זה", אמרה אחת מבנות הקבוצה. היא לא דיברה בגוף ראשון. "יש מקרים", היא אמרה. אחר כך לחשו לי באוזן שהבן שלה הוא במאי מפורסם.
כל כך מפורסם, שאין לו זמן לפנות כדי לבקר את אמא שלו, אבל היא לא נוטרת לו טינה. להפך. היא מאוד גאה בו ומתרפקת על עברו כילד קטן. "אל תשפטי", לחש בי קול קטן, וקול אחר נעץ לו מקל בצלעות: "תשפטי. בטח שכן". אבל לשפוט זה לא מספיק. סתם מילים מבעבעות לא עושות דבר.
לפני כשבוע שוב נמצאה בירושלים גופתה של אישה בודדה בת 70. זה הפך כמעט לריטואל: דיווח על מציאת גופה של אדם בלב עיר, זעזוע, חזרה לשגרה וחוזר חלילה.
ב"כל החיים לפניו" מאת רומן גארי, הילד מומו מתאר: "כשפרצו את הדלת, כדי לראות מאין זה בא וראו אותי שוכב על ידה, התחילו לצרוח הצילו, איזו זוועה, אבל קודם לא חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח". אז אתם יודעים מה, לא נכון. לחיים יש ריח ועוד איך.
לא תמיד נעים לפגוש אותם. הם נותנים תזכורת לכך שיום אחד גם אנחנו נהיה לכודים בגוף לא ממושמע ולפעמים הם קצרי רוח, אבל להתעלם מהם זה לא פתרון. אפשר גם אחרת: לראות בניסיון שצברו יתרון ענק ולא מכשלה.
המינהל הקהילתי בשכונת מגוריי, למשל, יצא בקמפיין לעידוד בנות ובני הגיל השלישי לרוץ לבחירות, כחלק מהפיילוט הארצי "קהילה לדורות", שפועל במוקדים ספורים בארץ לעת עתה.
הרעיון הוא לחזק וליצור מנהיגות גיל שלישי מקומי שתהיה מעורבת בכל הנושא בקהילה המקומית ותקבל מקום משמעותי בשולחן קבלת ההחלטות.
כי לחיים יש לא רק ריח. יש להם רצונות וציפיות, יש להם אהבות ואכזבות, יש להם מה להשמיע ויש להם ניסיון וחוכמה שרק הזמן נותן. אם רק נסתכל על המציאות כעל עסק שזקוק לאנשים מנוסים שישקמו אותו, נבין עד כמה אנחנו זקוקים להם. זו תהיה היתממות לומר שיש פה מעשה חסד איתם. בדיוק ההפך. אנחנו צריכים אותם. יש לנו רק מה ללמוד מהם.
המלצתרבות
אחרי עונת יובש ארוכה, גם פארק המים שפיים חוזר לפעילות עם שחקן חיזוק: ריינבו סליידס - מתחם עם 14 מסלולי גלישה חווייתיים לגיל 7 ומעלה. המתחם מצטרף אל המגלשות, בריכת הגלים, מסלולי האבובים, מתחם הפיראטים ומתחמי הישיבה והאוכל. מספר המבקרים מוגבל בכל יום על פי כללי התו הסגול, וזמני הפתיחה הורחבו גם לשעות אחר הצהריים והערב.
פארק המים שפיים. א'־ה' ושבת: 9:00־16:00, 17:00־22:00, שישי: 9:00־16:00. מחיר לכרטיס מגיל שנתיים: 129 שקלים, בקנייה מראש באתר: waterpark.co.il
קריאה ראשונה
כשהילדים היו קטנטנים, נהגתי לקחת ספרים מאוירים המיועדים לגדולים יותר ולקצץ משמעותית בסיפור. לפעמים הסתפקתי במילה או שתיים לכל עמוד, רק כדי לזכות בקשב ובתשומת הלב שלהם.
ספרה של קורי דורפלד עובד בדיוק כך. היא לקחה את הרעיון שהורים צעירים מכירים היטב וארזה ב"כלב טוב" סיפור לגילאי שנה עד שלוש על כלב רחוב חמוד ובודד. בכל דף שתיים-שלוש מילים ("כלב מלא תקווה", "כלב מחפש") שמזמנות שיחה סביב התפתחות העלילה, תוך התייחסות לאיורים הנפלאים העשירים, עד לסוף הטוב שבו הוא מוצא בית.
"כלב טוב" מאת קורי דורפלד. מאנגלית: גליה אלוני דגן. הוצאת תכלת. 68 שקלים