בכל פעם שמתחיל סבב בין ישראל לחמאס, אנחנו שומעים מהפוליטיקאים והפרשנים הצבאיים מה צריך לעשות – להכות, לחדש את ההרתעה, לגבות מחיר. התגובות נשמעות הגיוניות לרוב הישראלים שסובלים מטרור הטילים של חמאס ומרגישים צורך אנושי להגיב. אולם זו אשליה, משום שאלו תגובות טקטיות בשעה שאין פתרון טקטי לסוגיית עזה, לא על ידי התגובות הצבאיות ולא באמצעות ההסדרה קצרת האופק במימון קטארי. אין פתרון צבאי לסוגיית עזה אפילו לא בידי הצבא הכי חזק במזרח התיכון, ואין יכולת להפריד בין עזה לשאר מרכיבי המציאות הפלסטינית בגדה ובקרב אזרחי ישראל הערבים.

חמאס אינו רק ארגון טרור. הוא מייצג חלק של ציבור פלסטיני שלא ייעלם, פלסטינים אסלאמיסטים שאינם רוב האוכלוסייה הפלסטינית. יתר על כן, בכל פעם שאנחנו מתעלמים מהשאיפות האישיות, הלאומיות והדתיות הפלסטיניות, חמאס מצליח להשיג פופולריות גם בקרב פלסטינים שאינם אסלאמיסטים. כשאנחנו פוגעים בסמלים הלאומיים והדתיים של הפלסטינים אנחנו מחזקים את הקיצוניים - מחוק הלאום דרך גירוש משפחות פלסטיניות מבתיהן בשייח' ג’ראח, ועד הפרת הסטטוס קוו בהר הבית ואלימות משטרתית בתוך אחד המקומות הקדושים לאסלאם.
ההפרדה בין עזה לגדה, שממשלות ישראל מנסות לקדם, אינה עובדת, גם משום שאין פתרון לעזה ללא פתרון כולל לסוגיה הפלסטינית, שבו הגדה ועזה הן שני חלקים שונים אבל משותפים, כפי שאי אפשר להפריד בין תל אביב הליברלית לירושלים הדתית. ההפרדה בין עזה לגדה היא אשליה שבסופו של יום מונעת פתרון.

ממשלת ישראל מתגמלת את חמאס בכספים מקטאר ועל ידי היענות לתביעותיו כדי להשיג שקט ולהימנע מלעסוק בסוגיה האסטרטגית שבינינו לבין הפלסטינים. בו זמנית היא מחלישה מגמתית את הגורמים הפלסטיניים המתונים שמעוניינים בפתרון לא אלים לסכסוך ומאמינים שדיפלומטיה ולא טרור היא הדרך להשיג את שאיפותיהם הלאומיות. מתי נבין שסבבי האלימות הם חסרי תוחלת לשינוי המצב האסטרטגי, אבל יעילים בחיזוק הפוליטי של שוללי ההסדר ומשרתים את אותה ברית ארוכת שנים ביניהם?

שיגור רקטות מרצועת עזה לשטח ישראל (צילום: MAHMUD HAMS/AFP via Getty Images)
שיגור רקטות מרצועת עזה לשטח ישראל (צילום: MAHMUD HAMS/AFP via Getty Images)


כמובן שהמצב הפוליטי בארץ שימש זרז לסבב האחרון: ממשלה שעוסקת בהישרדות פוליטית, אישית ומשפטית של ראש הממשלה, שר לביטחון פנים שמנסה להשיג פופולריות במרכז הליכוד ובבלפור, ומפכ”ל משטרה שאין לו את הניסיון, הבגרות וההכשרה לעסוק במצבים מורכבים שאין להם פתרון כוחני. זאת כשברקע גורמי קיצון גזעניים ופשיסטיים בחברה הפכו לחלק מבית המחוקקים בסיוע ראש הממשלה. רובנו נעמדים לצד הדגל כאשר ישראל מותקפת. כמובן שיש הרבה מקום לאשמה בצד הפלסטיני, ובעיקר לאכזבה מהמנהיגות של החברה הערבית בארץ שלא פעלה נגד האלימות בלוד, ברמלה ובמקומות אחרים. אבל הקמת המדינה והגשמת החלום הציוני דורשות לקיחת אחריות. יש לי ציפייה שאנחנו כצד החזק והריבון נלמד מטעויות ונפסיק לחפש את מי להאשים.

אנחנו והפלסטינים נמשיך לחיות באותו חבל ארץ, ולכן היעד האסטרטגי של מדינת ישראל הוא להסדיר את החיים איתם ולצדם. זאת ניתן לעשות רק על ידי חתירה עקבית להסדר. לפיכך, ממשלת ישראל חייבת לגבש ולהפעיל מדיניות כוללת לסוגיה הפלסטינית, שבמרכזה דיפלומטיה עם המנהיגות הפלסטינית הנבחרת להשגת פתרון לסכסוך שיחלץ אותנו מהדפוסים הקיימים. במקביל אנחנו חייבים לקדם שוויון אמיתי לפלסטינים אזרחי ישראל. צריך למנוע את הוואקום שמתמלא על ידי הקיצוניים. 

הכותב הוא מנכ"ל ג'יי־סטריט בישראל, חבר בוועד המנהל של מכון "מתווים" ובוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה. לשעבר יועץ מדיני לנשיא שמעון פרס.