כך מסיים בנימין נתניהו את הקריירה הפוליטית שלו ויורד מבמת ההיסטוריה: דם ואש, שנאה ואלימות וכולם נגד כולם בישראל גופא. סרט רע על רקע פסקול של אזעקות, סירנות אמבולנסים ורעם נפילות טילים, שדה תעופה מושבת ומאגר נפט בוער ומתפשט ומרעיל את סביבתו. מעניין אם המודיעין צייר את התמונה הזו לפני אישור הקבינט.
לישראל יש סכסוך דמים דתי ולאומני עם הפלסטינים וערביי ישראל. כל מה שיש לנתניהו שמנהיג את האגף הדתי־לאומני בישראל לומר על הנהגת חמאס שמובילה את המאבק הוא "דמם בראשם". כאילו היה מנהיג כנופיה. לאזרחי ישראל מייעץ המנהיג: "שמרו על עצמכם" על פי הוראות פיקוד העורף, ורק שכח להזכיר לכולנו לשתות מים.
איך שלא יסתיים הסבב הזה (כמו קודמיו) הוא מחייב ועדת חקירה. ארבעת העדים הראשונים – נתניהו, בני גנץ, הרמטכ"ל אביב כוכבי וראש השב"כ נדב ארגמן - הופיעו ביום שלישי בערב בשידור לאומה והבטיחו להמשיך ב"מערכה". במהלך הימים והלילות הקודמים דיווחו כל ערוצי התקשורת על נפלאות תוכנית המדרגות של הרמטכ"ל. בצדק גמור העריך כוכבי שהממשלה הזו לא הולכת לשום הסדר נורמליזציה ולא רוצה להיתפס בהמשך עם יכולת טילית משופרת בהרבה. יש לו בנק מטרות ("מאות") והנחת העבודה היא שהשמדת הבנק כולו תחסל את היכולת של חמאס להציק לישראל.
ככל שאני בוחן את הרמטכ"ל אני מתחזק בדעתי שהאיש דומה לשר ההגנה האמריקאי רוברט מקנמארה, טכנוקרט מבריק ויסודי שניהל את מלחמת וייטנאם בהנחה שאם יהרוג מספיק לוחמים לא יהיה להם צבא. הוא דרש מדי יום לדעת כמה חיילי ווייטקונג נהרגו כדי שיוכל להשוות מול הערכת המודיעין כמה חיילים יש בצבא הווייטקונג, או בלשונו: "כל מדד כמותי שיש לנו מראה שאנחנו מנצחים במלחמה הזו", כפי שנהג לומר כשהגיע לשימועים בקונגרס. בערוב ימיו התחרט על גישתו זו.
תוכנית המדרגות של כוכבי במבצע שומר החומות היא אכן ממתק מבצעי, תאווה לעין (פטריות עשן) ולאוזן (בומבות). הבעיה היחידה (נכון, ניחשתם) שהיא חסרת חזון, תוחלת ותועלת. אומרים לנו שהיא מתקתקת נפלא, שהתיאום עובד כמו שעון שוויצרי ושהטיל המקיש בגג מקדים את גינוי העולם על פגיעה באוכלוסייה, שלא לדבר על הנפגעים שלנו. אין לי ספק שלצה"ל אין שום קונץ־פטנט לגמור את בעיית עזה. "לא צריך טנקים וחי"ר ולהיכנס קרקעית", כמו שמסביר מפקד חיל האוויר לשעבר, איתן בן אליהו. והתוכנית אכן אמורה להכות ב"אש מנגד", חיל האוויר או ארטילריה או כל דאוס־אקס־מכינה שיגיח משמיים ויזרע הרס תשתיות חמאס וג'יהאד, יחסל טרוריסטים בכירים, וכל הטוב הזה בלא לסכן חיילים.
הבעיה היא שבן אליהו, כמו כולנו, לא יודע איזה מודיעין היה בצה"ל לקראת המבצע, עד כמה בנק המטרות מדויק, ובעיקר האם המודיעין הזה יכול להעריך מספרי נפגעים פלסטינים, ישראלים ונזקי תשתית שלנו בדרך לחסל פיר מנהרה שנמצא בלב שכונה צפופה. בחיל האוויר, כמו בשריון או בחי"ר, יש נטייה לשגר כמה שיותר חימוש כדי להשיג כמה שיותר פגיעות טובות. החימוש של היום אכן מדויק יותר, אבל נטיית הלב לירות בצרורות היא בדנ"א של המסתער הקדמון, ושימוש יתר שיצא משליטה בהפצצות מהאוויר עלול להביא לממדי הרג שיהפכו לבומרנג מדיני, שלא לדבר על הרוגי חינם.
צחצוח החרבות
החלק המעציב והמקומם בתגובה הציבורית־תקשורתית הוא הופעתם של ביטחוניסטים ששלהבו את עצמם וצופיהם לקראת המכה הגדולה, כאילו מה? לא למדתם את לקחי הסבבים הקודמים? מדובר באנשים לכאורה הגיוניים, עד שהם שומעים תרועת חצוצרה (או גרוע מזה, שופר) והם מתחילים לנוע לשדה הקרב בשמאל־ימין רובוטי של חיילי עופרת.
צחצוח החרבות בשיח האולפנים נמשך על רקע חילופי האש והרס התשתיות, כאילו לא ברור שכל הריסות "תשתיות חמאס" ישוקמו בעזרת כסף קטארי ומלט ישראלי. ועדיין לא קם הגבר (מצטער, כולם שם מסוקסים. ייצוג הולם לנשים היה משנה את התמונה) שיעשה את ספירת הדם ויקרא להכלה עכשיו והסדרה מחר, כפי שהבטחנו והפרנו לאחר צוק איתן.
כשבודקים את השתלשלות האירועים על ציר הזמן לקראת האירוע, מסתבר שצה"ל ביקש לפתוח במבצע שבועיים לפני הירי על ירושלים. נתניהו דחה את הפתיחה ביוזמתנו והמתין ליום ירושלים ולתירוץ הנכון כדי לאחד את העם סביב המבצע. עניין שגור בכל מלחמה יזומה מצדנו, מקדש עד לבנון. יום ירושלים עמד בפתח ובהשראת זיגזג־ביבי, שגם נדחף להילחם וגם חשש ממלחמה, שוגרה סדרה של החלטות תמוהות וסותרות. חלקן פרובוקציות שמחפשות עימות, חלקן ניסיונות לבלום עימות והידרדרות, חלקן מכוונות, חלקן אקראיות: הצבת מחסומים בשער שכם והסרתם; ניסיון נואל לעצור מתפללים מוסלמים בכביש מס' 1 ואיסור על יהודים להתפלל בהר הבית; התרת הפרובוקציה של מצעד הדגלים ושינוי הנתיב בדקה התשעים. כאילו יד שמאל של מישהו חוששת מה שתעשה ימינו.
בסופו של הבלגן לא נפגע אף מרכיב לאומי או קיומי ישראלי (הרתעה כפי שנוכחנו לא ממש קיימת) פרט לכבוד של נאמני הר הבית, שלא הורשו לעלות להר, ודגלני מצעד הפרובוקציה שהוסטו מנתיבם. כבודם של המתפללים והדגלנים הוא כידוע כבוד אלוהיהם, מה שהופך את הסבב המלחמתי הזה למלחמת דת. מילא דת, אבל מדובר גם בתרגיל פוליטי. למעשה ממשלת ישראל נפלה בפח של המתנחלים וחמאס. שני אלה חיפשו בלגן שבאמצעותו ינצח האלוהים או אללה שלהם. התוצרים הפוליטיים המקווים של שני הצדדים הם השתלטות חמאס על הגדה והמשך שליטת הימין בממשלה.
בעיקרון: את ענייני הכבוד צריך להשאיר לנוער היהודי והפלסטיני. שם זו תערובת של שבועה צופית נלהבת וספורט אתגרי. הנוער הפלסטיני צהל "ניצחנו והחזרנו את הכבוד" כאשר נפלו רקטות בסביבת ירושלים. הנוער הדתי־לאומני היהודי חגג בריקודים כאשר הגיע לכותל חרף פיזור מצעד הדגלים ודגמן ניצחון וכבוד גם הוא. אלא שכאן התערבו המבוגרים, להם יש בחירות כדי להישרד: חמאס ירה על ירושלים, מכאן ואילך תקתק הלו"ז שכולם היו מודעים לו, כולל יום ירושלים ורמדאן, וזה היה השלב שבו האינטרסים של חמאס ושל המתנחלים השתלבו זה בזה ומבצע שומר החומות יצא לדרך.
ובעוד כוחותינו מפליאים מכותיהם בגויים, קמו עלינו גויים אחרים, כולל בני דודינו במפרץ הפרסי, ארה"ב, אירופה, רוסיה וסין, והבהירו לנו שירושלים המזרחית היא בירת פלסטין. לא באילו המילים, אבל בזו המנגינה.