אתם בבעיה", מסביר לי ע', חבר המתגורר בצפון רצועת עזה. "חמאס רוצה הפסקת אש, נכון, אבל זה בגלל שהם כבר השיגו את תמונת הניצחון שלהם ומבחינתם כל הסיפור יכול להיגמר כאן ועכשיו".

הוא מספר שבכל כמה דקות נשמע פיצוץ גדול בקרבת ביתו והרחובות של עזה ריקים, אפילו ריקים מאוד, "אבל הציבור מלא הערכה כלפיהם (חמאס - א"י). נכון, אין חגיגות לרגל עיד אל־פיטר. אבל תראה, כל העולם הערבי פוחד מישראל, אפילו האיראנים פוחדים ממנה, ורק אנחנו המשוגעים מעזה, או חמאס, מצליחים לעמוד נגדכם ולייצר מולכם הרתעה. אומרים שנירה בשש ויורים בשש. בתשע? יורים בתשע. רוצים לירות על תל אביב מטח שמעולם לא נורה עליה - עושים גם את זה. תגיד לי אתה, איפה היית הלילה, במקלט?". עניתי שבממ"ד.

"אתה רואה? אני לא ישנתי ואתה לא ישנת. חמאס הצליח ליצור פה משוואה שאף אחד אחר לא הצליח לעשות במזרח התיכון, כבר לפחות 15 שנים". לדברי ע', הרקטה שנורתה בתחילת המערכה הייתה תמונת הניצחון של חמאס. "מישהו אצלנו כתב שהטיל שנורה על ירושלים לא הרג אף אחד, אבל זה היה כמו פצצה גרעינית".

ניסיתי לצנן קצת את התלהבותו, אבל הוא המשיך בשלו: "כל מדינת ישראל בפחד מפני הרקטות שלנו. פסיכולוגית, תחשוב על זה, עזה הפכה למעצמה. חמאס הפך לאימפריה. אנחנו הקטנים מעזה עם הכלכלה המרוסקת והעוני, אנחנו מעצמה בעיניכם ובעיני העולם הערבי כולו. אין יותר רשות פלסטינית, אין יותר מחמוד עבאס או מוקטעה. יש חמאס וחמאס בלבד. ולכן איסמעיל הנייה אמר 'ניצחנו במערכה על ירושלים, ואם הם יעצרו, גם אנחנו נעצור. הוא השיג את שלו".


ובכל זאת, ישראל יכולה לגרום לחמאס ולעזה נזק אדיר. "יותר הרס ממה שכבר היה ב־2014 לא יהיה פה. לא אפשרי. אבל חמאס לעומת זאת מרשים. תראה את התפקוד של הפיקוד שלו ושל הג'יהאד. אתם יכולים להרוס ולהרוג עוד ועוד, אבל לא תביאו פה לכניעה, וחשוב מזה - לכניסה קרקעית אתם לא מוכנים".


אבל מה כבר יכול חמאס להשיג, עוד פעם תהדייה מול תהדייה? אז בשביל מה הייתה כל ההרפתקה הזו?
"בוא נניח אפילו לרגע שהכל נגמר הערב. ממש עכשיו (רביעי בערב). האם משמעות הדבר שנחזור למשוואה של שקט תמורת שקט? אולי. אבל דבר אחד כבר כן ישתנה. בפעם הבאה שמישהו ירצה לפרוס מחסומים בכניסה לשער שכם, הוא יצטרך לחשוב מאה פעם מה תהיה התגובה של חמאס. בפעם הבאה שמישהו שוקל אפילו להעביר את מצעד הדגלים ברחוב הוואדי, אתם תחשבו אם חמאס יפציץ את ישראל.

הימים האלה שהמשוגעים שלכם כמו בן גביר וחבורתו עושים מה שהם רוצים ואתם משתלטים על בתים ומגרשים אנשים - זה נגמר. חמאס לא רק הרוויח בכך שהוא מצטייר עכשיו כמו השומר של אל־קודס, הוא השתלט בעצם על המוקטעה ברמאללה מרחוק. ובסופו של דבר, הם אפילו לא צריכים לירות 50 רקטות על שדרות. מספיקה רקטה אחת לעבר תל אביב כדי לגרום לכם לשקול צעדים מחדש".

ובכל זאת, דבר אחד שע' לא הביא בחשבון. נקודת השיא מבחינת חמאס הייתה ביום שלישי בלילה באותו מטח אדיר לעבר גוש דן. ההצהרה של הנייה לא הייתה מקרית, ונועדה להעביר מסר שחמאס רוצה בהפסקת אש מאחר שגם הנייה יודע שמאותה נקודה ואילך הנזק שייגרם לעזה ולחמאס רק ילך ויחריף, וככל שיימשך המבצע גם התסכול של תושבי עזה יגבר ועמו הטינה כלפי חמאס. הזמן הפעם פועל גם לרעת חמאס ולא רק לרעת ישראל.


שינוי המדיניות של חמאס


ההסלמה הנוכחית אינה אירוע מקרי או שולי. מדובר במהלך סופר־דרמטי ומשמעותי מצד חמאס, שנבנה בקפידה ומבשר על שינוי מגמה. במהלך ארבע השנים האחרונות, מאז נבחר יחיא סנוואר לתפקיד ראש הלשכה המדינית של הארגון ברצועה, ועוד הרבה לפני כן, נקט חמאס מדיניות שמשמעותה "שקט תמורת הקלות". כלומר, מצד אחד ישמור חמאס על השקט בעזה, ומנגד תעניק לו ישראל שפע של הקלות הומניטריות.


במסגרת ההסכם הלא רשמי הזה שנוצר בין ממשלת נתניהו לסנוואר, מוחמד דף וחבורתם, חמאס קיבל לידיו בכל חודש 30 מיליון דולר כספי תמיכה מקטאר באישור ממשלת ישראל. ישראל גם אפשרה הכנסת סחורות, יציאת חולים לטיפול בגדה ובמזרח ירושלים (וכן בישראל עצמה), שיפור אספקת החשמל לעזה, הקמה של תשתיות והשקעה בפרויקטים בינלאומיים שנועדו לרווחת העזתים.


המטרה הברורה של ממשלת נתניהו הייתה הפוכה מזו של קודמתה, בראשות אהוד אולמרט. בעוד זה האחרון ביקש לחזק את אבו מאזן ולהחליש את חמאס ולכן העניק קדימות ועדיפות לגדה, הרי שממשלת נתניהו נקטה מדיניות גלויה של חיזוק חמאס והחלשת אבו מאזן. מה ההיגיון בחיזוק ארגון טרור שקורא להשמדת ישראל ובהחלשת זה שקורא למו"מ עמה? מסתבר שההיגיון פשוט: למנוע כל אפשרות של מו"מ מדיני מול הרשות, שיביא חלילה לנסיגה מהגדה המערבית (יהודה ושומרון) ולהחלשת חמאס. ומכאן שהעדיפות ניתנה לארגון העזתי.


אף שיותר מפעם אחת פרצו סבבי לחימה לא פשוטים בין הצדדים, בסופו של דבר הכריעה גישתם של סנוואר ונתניהו, שראו זה בזה מעין פרטנרים לסיטואציה שיכולה להועיל לשניהם: שמור לי ואשמור לך. במקום להילחם זה בזה, אפשר לפרוק את התסכולים על הרשות, לחזק את מעמד חמאס בעזה ולקבע בתודעה הישראלית את ההבנה שאין פרטנר פלסטיני לשלום.

אך משהו השתנה, בשני הצדדים. מעמדו של נתניהו התערער בעקבות הבחירות האחרונות, והאפשרות של הקמת ממשלת שינוי נראתה סבירה יותר מאי־פעם. הדבר השני, שפחות מדובר עליו בכלי התקשורת הישראליים, הוא המאבקים הפוליטיים הפנימיים בחזית הפלסטינית. זה החל כנראה בבחירות בחודש מרץ ללשכה המדינית של חמאס.

סנוואר אומנם נבחר לראשות הלשכה בסופו של דבר, אך רק בסבב הרביעי, וניכר היה שרבים מבין בכירי הארגון אינם מרוצים ממדיניותו ומפועלו. גם לסנוואר עצמו היה ברור שעליו ליצור הישג, ושהוא אינו יכול להמשיך להצטייר כאיש ששומר על גבולותיה של ישראל.


לכך התווספה פארסת הבחירות הפלסטיניות לפרלמנט. חמאס עמד בפני אחד ההישגים המשמעותיים ביותר שלו: ניצחון מוחץ בבחירות. לנוכח הפיצול בפת"ח היה ברור שחמאס יזכה ברוב המושבים בפרלמנט ויחזק את מעמדו עוד יותר. אולם אז הגיע אבו מאזן וביטל את הבחירות באמתלה שישראל אינה מאפשרת את קיומן במזרח ירושלים. חמאס הרגיש מרומה, כאילו הבחירות נגנבו ממנו ברמייה.


לכך צריך להוסיף את ההתנהלות הישראלית היהירה והכוחנית בכל הקשור למזרח ירושלים והר הבית. פריסת המחסומים בשער שכם, שייח' ג'ראח, רימוני הגז המדמיע שנורו לתוך מסגד אל־אקצא, ההחלטה לעבור ברחוב הוואדי במסגרת צעדת הדגלים (ואז ביטול ההחלטה) והכל בתזמון אומלל: יום ירושלים מצד אחד וחודש הרמדאן מצד שני.

הכל שם הלהיט את הרוחות בעידודו של חמאס. הרמדאן החל בתסיסה יוצאת דופן ברחובות והמשיך עם ירושלים בוערת. מכאן כנראה באה ההחלטה של חמאס לקחת בכוח את מה שאמור להיות שלו. כלומר, אם אבו מאזן אינו רוצה לאפשר בחירות הוגנות, חמאס פשוט ישתלט על מוקדי הכוח הפלסטיניים באמצעות מהלך כמו הסלמה מול ישראל ויצירת משוואה חדשה: מעתה הוא זה שיקבל את ההחלטות - לא רק בענייני עזה אלא גם בגדה ובמזרח ירושלים.


פרשן עזתי מפורסם הסביר לי שבהחלטה של חמאס לשגר רקטות מעזה לעבר ירושלים, הוא בעצם דחק את ירושלים מהכותרות, "או כמו שאומרים אצלנו, ההריון היה בירושלים אבל הלידה בעזה. ועכשיו לא ברור מה יסיים את הסבב הזה. תפילו עוד מגדל ועוד מגדל, זה לא יפתור את הבעיה. הפלתם את בורג' אל־ג'ווארה וא־שרוק, אבל חמאס לא ייכנע כל כך מהר. הם רואים בדעת הקהל ישראל חלשה החוששת מעימות ממושך, ובונים על זה שהציבור בישראל ילחץ על ממשלת נתניהו לסיים את הלחימה".


ואכן, השאלה לאן זה מוביל כעת, ומהי בדיוק "תוכנית היציאה" בישראל. חמאס, כך נראה, כבר מוכן להפסקת אש. הבעיה שהפסקה עכשיו, מבלי שחמאס מורתע לחלוטין משימוש חוזר ברקטות, תוביל לעוד סבב, ובקרוב. המשך הלחימה עלול לסבך את ישראל מול הקהילה הבינלאומית ולהוביל אותה, פחות או יותר, לאותו מקום שבו אנו נמצאים כעת, אך עם קצת יותר הרתעה.


והבעיה הגדולה עוד יותר: חזרה למשוואה הישנה מלפני חודש, של שקט תמורת הקלות, תאפשר לחמאס להמשיך לבנות את התשתית הצבאית שעליה שקד במשך שבע שנים, כמעט ללא הפרעה. וכך בסבב הבא, בדומה לנוכחי, ישראל תמצא עצמה מול אויב מסוכן פי כמה עם אמצעי לחימה מתקדמים וקטלניים יותר מבעבר. או כמו שאומר המשפט המפורסם באנגלית, same shit, another day.