תחשבו על הרמטכ"ל רב־אלוף אביב כוכבי. הוא אמור לנצח את חמאס בעוד הדרג המדיני, כלומר בנימין נתניהו, שומר עליו. צה"ל צריך להקטין ולהעלים את חמאס בעוד נתניהו מגדיל ומטפח אותו. שאלתי השבוע קצין בכיר על הקונספציה שקרסה.
על העובדה שרקטות חמאס כבדות יותר, מדויקות יותר ונורות בקצב מהיר הרבה יותר. על התפיסה שלפיה אם "נכיל" את חמאס, הוא יירגע.
אם נתעלם מחמאס, הוא ייעלם. על האפשרות שמתישהו בעוד שנה, חמש או עשר שנים, נתעורר עם חיזבאללה על הגדר של אשקלון. הקצין ענה משהו מעורפל: ביום שאחרי, הדרג המדיני יצטרך לחשב מסלול מחדש.
במבצע צוק איתן שיגר חמאס רקטות רבות לאזור תל אביב, אך רובן התפרקו בדרך. פסי הייצור של חמאס לא היו מפותחים, עדיין. שבע שנים חלפו מאז. שבע השנים הטובות של חמאס, שבמהלכן הסכימה ישראל שהעולם (ובעיקר קטאר) ידחוף לתוך הרצועה מיליארדי דולרים.
אתמול חטפו בתל אביב ובמקומות רבים נוספים ברחבי הארץ את התוצרת הזו (תושבי עוטף עזה כבר התרגלו). היא מדויקת, כבדה בהרבה, קטלנית ומשוגרת בקצב מהיר. צריך להתבונן במציאות ביושר ולהגיד תודה, ביבי. בשם החמאס, כמובן.
למעט ההפתעה האסטרטגית בפתיחה, צה"ל מפגין במהלך המבצע הזה ביצועים טובים. מודיעין מצוין, רמת ביצוע מדויקת, יצירתיות וקטלניות. יכולת סגירת המעגלים השתפרה מאוד, חוליות רבות סוכלו בתוך מנהרות בדרכן לביצוע, חוליות אחרות סוכלו תוך כדי שיגור.
אירוע אחד מעיב על כל זה: התקיפה העוצמתית (שליש חיל האוויר עסק בה) על ה"מטרו הצפוני" ברצועה. תקיפה שהייתה אמורה להיות הקצה הביצועי של תוכנית סודית שהוכנה במשך שנים ומטרתה להביא לחמאס סוג של "יום כיפור" אסטרטגי, שבו ימצאו את מותם בתוך המקלט התת־קרקעי הבטוח שהכין חמאס לחלק ניכר מהנהגתו וצמרת לוחמיו.
התוכנית הזו החלה אצל אלוף פיקוד הדרום אייל זמיר, שוכללה ועובתה אצל מחליפו, הרצי הלוי. בזמנו הציג אותה שר הביטחון אביגדור ליברמן לקבינט הבטחוני, ודרש ביצוע. הוא נבלם על ידי נתניהו, שהעדיף ללכת ל"מגן צפוני" בהשראת הרמטכ"ל איזנקוט. זה היה הקש ששבר את גבו של ליברמן, ששם את המפתחות.
עכשיו, בשלה השעה לביצוע. האומנם? התוכנית הייתה מורכבת ממודיעין מדהים שאליו הצמידו תוכנית הונאה מתוחכמת, שאליה אמורים היו לחבר, ברגע האמת, תקיפה עוצמתית. הצלחת התוכנית הייתה תלויה בהצלחת ההונאה. עד כמה יתפתו ראשי חמאס לברוח לאותו מקלט.
נכון לרגע זה, בצה"ל לא יודעים כמה הרוגים עדיין מוטלים בתוך אותה רשת מנהרות אדירה מתחת לצפון הרצועה. "משהו בין כמה עשרות לכמאה־מאתיים", אמר אתמול גורם ביטחוני בכיר. במקור היו אמורים להיות שם הרבה, הרבה יותר.
האם מישהו מיהר מדי בביצוע התכונית? האם מישהו דחף להביא הישג ותמונת ניצחון מוקדם מדי, בטרם בשלו תנאי ההונאה? את כל זה נדע בהמשך. דבר אחד בטוח: חמאס כבר לא יוכל לבנות יותר מדי על אותה רשת צפופה של מנהרות הגנתיות שמרצפת את הרצועה.
מאות קילומטרים חפורים, מבוטנים, מוארים ומקושרים, שאמורים לאפשר לראשי חמאס ולוחמיו להילחם בצה"ל ממעבה האדמה במקרה של פלישה. עד עכשיו בחמאס היו בטוחים שהם בטוחים שם, בפנים. מעכשיו הם מבינים שזו מלכודת מוות.
חמאס איבד בשנים האחרונות את נשק מנהרות התקיפה האסטרטגי ועכשיו גם את יתרון המטרו. מצד שני, הוא שיפר מאוד את יכולות ההיזק שלו בתחום הרקטות, ובונה לאט, אבל בטוח, צי של רחפנים מתאבדים.
כל אלה בטלים בשישים מול ההישגים האמיתיים שלו בשבוע האחרון: ירי רקטות על ירושלים, הכנסת רוב תושבי ישראל לממ"דים, הבערת הערים המעורבות בישראל (לא קרה יותר מ־20 שנה), הבערה חלקית של הגדה והשתלטות על סדר היום ועל מעמד "מגן אל־אקצא". יבול לא רע לשבוע ימים, אם כי צה"ל גבה וגובה עליו מחיר כבד.
ההתפכחות של ישראל כואבת. ההרתעה מתמוססת. ערביי ישראל מרימים ומנפצים את אשליית הדו־קיום שהתחזקה מאוד בשנת הקורונה. רוחות השלום שהצלחנו להפיח בעולם הערבי מתחלפות, לפחות זמנית, ברוחות מלחמה. הלגיטימציה הבינלאומית נחלשת.
טראמפ איננו, ואצל ביידן שום דבר לא מובן מאליו. זאת ועוד: מתברר שהפלסטינים לא נעלמו. הבעיה הפלסטינית לא התאיידה. אולי אפילו להפך. התסכול גבר, סיר הלחץ מתחמם.
הזחיחות, שיכרון הכוח והאדנות שאפיינו את נתניהו וחסידיו בשנתיים האחרונות מתחלפים עכשיו בדם, אש, תמרות עשן ומטחי רקטות אינסופיים. כל זה הושק באמירתו של מיקי זוהר בתחילת השבוע שעבר ש"זהו העשור הביטחוני הכי מוצלח בתולדות ישראל". נכון, מיקי. אבל זה נגמר.
ישראל במלכוד. אסור לה לצאת מהעימות הזה בלי שחמאס על הקרשים. במקביל, אסור לה להתעלם מההתקוממות של חלק מערביי ישראל ולהאמין שזה אירוע חולף.
במזרח התיכון, מי שמאבד את ההרתעה מאבד אחר כך את החיים. ישראל לא יכולה להשלים עם עובדה שחלק מאזרחיה מרשים לעצמם לחפש יהודים או להתגודד בצעקות "מוות ליהודים".
מציאות שבה רעולי פנים מסתובבים ביפו, עכו או לוד ומבעירים מכוניות, חנויות, תיאטראות ומלונות אינה אפשרית. ישראל צריכה להבהיר, במעשים ובחקיקה, שאירועים כאלה לא יכולים להתרחש מבלי שייגבה מחיר כבד, בלתי הפיך, מהאחראים להם.
אחרי זה צריך יהיה לבדוק גם את הצד שלנו. לסמן את הפירומנים, לבדוק מדוע היה דחוף למשטרה להכנס למסגד אל־אקצא בזמן התפילה הכי קדושה של המוסלמים, לנתח את שרשרת השגיאות של המשטרה ואת ה"סיוע" להידרדרות שהתקבל מאותם פירומנים מקצועיים שהבולט בהם הוא איתמר בן גביר. האם היה כאן מהלך מתוכנן, או שחצנות מזדמנת?