למדתי לשחרר. עם כל הכבוד לזוגיות היפה הזאת, שעל אף הרומנטיזציה שאני עושה לה פה בכל טור שלישי ידעה גם כמה מורדות, אני גם צריכה את עצמי והוא צריך את עצמו, בפרט עכשיו, כשיש ילדה במשוואה.
כמו בכל יום שישי הוא נכנס הביתה עם שני זרי פרחים והגיש לי אותם. "לא היה אחד גדול, אז קניתי שניים קטנים", נישק אותי והרטיב אותי בזיעתו. "גם אחד היה מספיק", נשקתי לו חזרה ולקחתי את הזרים מידיו. הוא חזר למפתן הבית והכניס את כל שקיות הקניות שרכש מהשוק של פתח תקווה.
כל השבוע הוא עובד כמו חמור, לא כי הוא צריך, כי כך בחר. בחמש בבוקר כבר לבוש, עם מדי חברת השיפוצים שלו וקפה בידו, נושק לי על המצח בעדינות מבלי להעיר אותי או את גפן הקטנה. אם הוא מבחין כי היא ישנה ממש חזק, גם מוסיף לחישה "אני אוהב אותך, אשתי". הפעם הבאה שאני פוגשת בו שוב היא כשהשמש כבר שוקעת. מלוכלך, מזיע ועייף פי כמה.
אז בשישי אני מאפשרת לו את הזמן שלו. גם אם אני שחוקה מהשבוע - כי בינינו, לאישה כותבת אין באמת חופשת לידה. הזמן הזה שלו משתלם לי, לא אשקר. הוא חוזר מהשווקים שאליהם נוסע - טירה, רמלה, פתח תקווה - עם המון שקיות בידו ובהן פירות טריים, ירקות שביקשתי, עשבי תיבול, פיצוחים לשבת ומלא קובות מטוגנות שבשבילי משולות למנת פתיחה בכל מסעדת מישלן.
בינתיים, כשהקטנה - שכבר למדה לצחוק בקול רם - ישנה את שנת הצהריים שלה, אני שולחת אותו להתקלח, מסדרת את הקניות במקרר ובארונות ומתחילה לחתוך את הבשר, לחרוץ חריצי שתי וערב באווז או להניח את העוף בתוך מרינדה, לארוחת השישי הקרבה. לפעמים הוא מושך אותי ביד איתו למקלחת, וכשאני אומרת כמו אשת חיל מדופלמת "אבל מה נאכל בערב?", הוא מבטיח "סושי, אני מזמין לנו את המגש הענק!" ושנייה אחרי כן אנחנו אוהבים בין הטיפות.
הוא בן הזוג הראשון שלי. לפניו היו בעיקר לילות (טוב, לפעמים גם צהריים חפוזים) עם גברים שלא חפצתי לפגוש שוב. לא כי לא עניינו, משכו או סקרנו אותי, פשוט השפע היה כל כך גדול שבתור אדם שרעב לסיפורים ולחוויות, חשבתי שטיפשה מי שמוותרת על כל זה.
כך שכשנכנסתי לתוך אמוק הזוגיות, התפלמסתי עם עצמי לא פעם. התחלתי להניח על כף המאזניים את כדאיות המונוגמיה מול כדאיות החוץ הצבעוני. חשבתי, כמו צרת אופקים אולטימטיבית, שבזוגיות זה אחד בתוך השנייה, שאנחנו צריכים לדווח איפה נמצאים, מה כל אחד עושה, לצאת יחד, לאכול יחד ולנשום יחד, מה שלקח ממני אחרי כמה שנים טובות את חדוות החוויות, הגילוי וגם האפיר קצת את כתיבתי.
לו זה היה דווקא די טוב, הוא זכר אלפא מטבעו, הוא חייך למראה הגברים שכתבו לי מיילים ארוכים ומעריכים ורגע אחר כך שאל "הוא מתחיל איתך?". זה החמיא לי, בפרט כשהפכתי להיות קנאית בדיוק כמוהו, עד שכמה שיחות עם חברה יודעת דבר הרגיעו את רוח הנעורים הדבילית של שנינו.
אבל לאחרונה, עם הילדה, קרה משהו, פתאום שנינו בטוחים יותר במקומנו, במשפחתנו המתהווה, בביתנו ובחיינו המשותפים. אם פעם ניהלתי פנקס על הדברים הכיפיים שהוא עשה ועל הדברים הכיפיים שאני עשיתי, ואם חלילה התוצאה לא הייתה שווה והיו פרצופים חמוצים, היום אני מעודדת את זה. הרגעים האלו בשוק, שלו עם עצמו, רגע להתרענן, להתנקות מכתמי הרוׂבָּה, הדבק והסיד שמלכלכים אותו בכל השבוע, מחזירים אליי איש עייף, אך מאוהב, ממש כמו בהתחלה.
בשבוע שעבר, אולי קצת יותר משבוע, סיפרו בחדשות על התחממות הגזרה. על הפרעות בלוד, ברמלה, בכפר כנא ובערים המעורבות. מצחיק שפעם, ברווקותי, כשגרתי ביפו, כתבתי המון על דו־קיום יפה, על ההוא מהמכולת, על שני הילדים מאום אל־פחם שגרים אצל אביהם ולהם אני קונה ממתקים, ועל פעילי הרשימה המשותפת שמריצים איתי דאחקות כשאני צוחקת ואומרת להם שכהנא צדק.
טוב, הייתי תמימה, חייתי באיזו אוטופיה. אני מניחה שכולנו כבר מבינים שאין דו־קיום, כולם מרגישים מרומים ומנוצלים, והערים האלו נבנו על חביות נפץ מאיימות להתפרץ (ועובדה שהתפרצו).
רגע, אני מתרחקת מהסיפור. בקיצור, הרקטות, הטילים ושאר מחוות השלום והפיוס של החמאסניקים כבר החלו לנחות על ראשיהם של אחינו בחוטף עזה ואחרי שסיים חמאס להכין לנו מערכת שעות מלאה בהתניות, מתי יירה ולאילו כיוונים אם לא נמלא את משאלות לבו, גם ביצע. בין היתר, איים שאם צה"ל יפגע בבניין ספציפי בעזה הוא יירה על תל אביב בשעה 21:00.
כל זה היה אחרי שלושה ערבים שבהם ראיתי את אהובי קמל על הספה כשגפן בידו ואמרתי לו "זה שטויות, לא יהיה כלום, אולי תלך לשתות בירה אצל ניסים?". ניסים הוא חבר טוב שלו שגר באחת הערים הסמוכות לנו. יש לו לא מעט ילדים ואישה מדהימה שיודעת לבשל כמו שאני יודעת לכתוב (הנה לכם, פולחן אישיות קטן). "באמת?", שאל, "את תרדימי את הילדה?".
"לך", אמרתי לו, ניגשתי אל ארון הבגדים שלו והוצאתי חולצה נחמדה. והוא, שאף פעם לא יוצא מהבית אחרי 21:00, כמו מקדש את משפחתו, שמעולם בבגרותו לא ביקר במועדונים, לא יצא לפאבים אלא רק איתי, ושכל פגישות הפוקר שמקיימים חבריו לא מעניינות אותו, התלהב פתאום, התלבש, נשק לי ויצא.
אני זוכרת שקרצפתי את גופה השמנמן והמצחיק של גפן בספוג רך עם ציור פלמינגו ורוד ובסבון ילדים ריחני במיוחד, הרמתי את הספוג מעליה, בתוך האמבטיה הסגולה שלה וסחטתי אותו על בטנה, היא הביטה בטיפות ופתאום שוב, פרצה בצחוק מתגלגל וחסר שיניים.
כשסיימנו ועטפתי אותה במגבת, מחכה להלביש אותה בפיג'מה רכה, להאכיל ולהרדים אותה, שמעתי את האזעקה הראשונה. היא הייתה חזקה, כמו הצופר הונח בתוך עור התוף שלי. כמעט וכשלתי בדרך למשטח ההחתלה, ובכל זאת, ביד אחת אחזתי בה חזק עטופה במגבת, ביד השנייה פתחתי את המגירה, הוצאתי טיטול ואת הפיג'מה הראשונה שמצאתי. צעקתי לכלב שלנו "מנש, בוא קח חטיף", וכך הכנסתי אותו, אותה ואותי אל הממ"ד ונאבקתי בסגירתו.
אזעקה אחר אזעקה, פיצוץ אחר פיצוץ, הטלפון לא מפסיק לצלצל ואני יודעת שמעבר לקו זה גור או הוריי המודאגים. והנה, מרפי כמו מרפי, היא מתחילה לבכות והבקבוק שלה בחוץ, אבל אין סיכוי שאצא ואין סיכוי שאסכן אותה, אותי ואת מנש.
כך שעה שלמה ישבנו בממ"ד. מה לא עשיתי כדי שתפסיק לבכות? החזקתי אותה מול הראי, שרתי לה שירים, קפצתי איתה, ואפילו מנש ליקק אותה כמה פעמים במצח רק שתפסיק.
כשהגיעה ההפוגה, פתחתי בחשש את דלת הממ"ד ורצתי להביא את הבקבוק שלה, הכנסתי אותו אל פיה, היא לגמה בתאווה כמה שלוקים של תחליף חלב ונרדמה עייפה מהבכי והשעה. נצרב לי הלב ובכל זאת, הנחתי אותה בעדינות בעריסתה ומשכתי אותה לתוך הממ"ד. כשהכל היה שקט פתאום, ניגשתי אל המקרר ופתחתי בקבוק בירה. הטלפון צלצל שוב: "אני תכף מגיע!", היה זה גור והוא מתנשף, "אל תפחדי".
אבל משום מה, לא פחדתי, ההפך, רציתי שיישאר עוד קצת אצל חבר שלו, כי פתאום, בין רקטה לפגז, גיליתי על עצמי שלא רק השבתי לעצמי את הלבד בתוך הזוגיות, לא רק שלא איבדתי את עצמי ואת האינדיבידואל, ההפך הוא הנכון. באה הקטנה הזו ובשיתוף פעולה עם החמאסניקים שוחרי השלום, שדרגו אותי בשעה לחוצה אחת והפכו אותי ללביאה שלוחמת לא רק על שטחה, אלא על גם משפחתה והבית שבנתה.