את סבא אברהם לא הכרתי מעולם. הוא נפטר ממחלה קשה כ־16 שנים לפני שנולדתי, בסמוך לנפילת בנו יוסי, קצין בצבא ההגנה לישראל, אי־שם במחצית הראשונה של שנות ה־50.

אלמלא היו פרעות של ערבים באופנה כבר לפני יותר מ־100 שנה, אפשר שלא הייתי בא לעולם. על פי האוטוביוגרפיה "סיפורים מהחיים", שפרסם דודי, קובי אביעזר כמה שנים לפני מותו, התגייס אברהם אביכזר לארגון השומר מיד לאחר הקמתו בשנת 1909.אגב, הארגון, שבמידה רבה עיצב את דפוסי מדיניות הביטחון הציונית, עם הססמה: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום", היה בוודאי נחשב היום לארגון ימין קיצוני, כאשר גם באותם ימים הואשמו חבריו בפגיעה חסרת הבחנה בערבים, ובחלק מהמושבות אף סולק ממלאכת השמירה, אחרי שהואשם בהתגרות בערביי הסביבה.


למרות הדימוי החלוצי של הארגון, שהיה מורכב ברובו מבני העלייה השנייה ומבני המושבות, הרי שהרקע של אברהם היה שונה. סבו מצד אביו היה בן למשפחת צורפים שמקורותיה בברצלונה. הוא נישא לבת משפחת שלוש, שעלתה לישראל ממרוקו בראשית המאה ה־19. למען הסר ספק - ולדאבוני - אין אפילו גרגר חול על שמי בשכונה שייסדה המשפחה.


עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה, היגר אברהם לירושלים והצטרף למשטרה. היו אלה שנים שבהן עברו ערביי ארץ ישראל כמה שינויים, שאחד המרכזיים שבהם היה פיתוח של תודעה לאומית. היא אומנם שאבה את השראתה מהתעוררות דומה במדינות השכנות, אבל מהר מאוד התעצבה כתמונת מראה (שלא לומר: תשליל, כלומר נגטיב) של הציונות.


לא כל הפרטים על מעשיו של אברהם באותן שנים ידועים, על אירוע אחד אין עוררין: במהלך אחת המשמרות שלו כשוטר, שהיה עסוק בהכוונת תנועת כרכרות, נתקל אברהם בלאומן ערבי שהסית לפגיעה ביהודים. בין השניים הוחלפו מילים, אחר כך אגרופים, שבאחד מהם פגע אברהם במסית, שנפצע - ומת לאחר מספר ימים. כאז כן עתה: המשטרה הבריטית, שהייתה אז בחיתוליה, לא ידעה לספק לאברהם הגנה. בעצת מפקדיו, שחששו מנקמת דם מצד משפחת ההרוג, הוא עזב את ירושלים לרחובות. שם הכיר את מלכה רכטמן, סבתי, שמשפחתה התפרנסה מהפעלת שירות דיליז'נסים בין ירושלים לשפלה.

סבתא מלכה נפטרה כשהייתי עדיין טירון, באביב 1987. בחודש דצמבר של אותה שנה, מצאתי את עצמי - חייל בקורס מ"כים - מוקפץ לעזה, בגלל האירועים האלימים שזכו במשך השנים לכינוי "האינתיפאדה הראשונה". אף על פי שהשבוע נזכרו כולם באירועי אוקטובר 2000, הרי שגם אירועי אותם ימים זכו להד נרחב בין ערביי ישראל, שהתבטא ב"ימי זעם" ובהסתה מצד ההנהגה המקומית. א' תושב יפו, שהיה איתי במחלקה, זכה מאיתנו להקנטות חבריות על בסיס יומי, ברוח: "אחי, התקשרו מיפו, השכנים שרפו לכם את הדירה".


באחד מימי שישי, אחרי שבועות ארוכים, הותרה לי חופשת־בזק של 24 שעות. בדרך, בטרמפ שלקח אותי לחיפה, האזין הנהג לתוכניתו של טומי לפיד המנוח (אבו יאיר המקורי!) "השבוע שלי". לא אשכח את מונולוג הפתיחה של לפיד־האבא, שמנה את המראות הקשים מרחבי ישראל, שאל בשמם של אזרחיה "עד מתי יימשכו המראות שרודפים אותנו כבר 100 שנה?" ומיד גם השיב: "עוד 100 שנה".

אף שהייתי באותם ימים שמאלני-שבשמאלנים, על גבול הסירוב לשרת בשטחים, אני זוכר איך חדרו לתודעתי המילים: לא כיבוש (הרע כשלעצמו) ולא פרובוקציה (אגב, באותם ימים, נטולי "גרעינים תורניים", העילה הרשמית לפרוץ האינתיפאדה הייתה בכלל תאונת דרכים!), אלא עוד פרק בסכסוך בן יותר מ־100 שנים.

נזכרתי השבוע בשני האירועים: הראשון - שעליו לא שמעתי כלל עד לפני כמה שנים. והשני - מהימים שבהם עוד האמנתי שאם רק נוותר ונתפשר, ישרור כאן שלום עד קץ כל הימים.גזענות יהודית היא קודם כל בושה, ועם או בלי קשר אליה אפשר כמובן לדון בתרומתם להסלמה של "גרעינים תורניים". אבל לא צריך להיות אחד משניהם כדי להבין שכאשר בן אדם מרגיש מוזנח ומופלה על ידי המדינה, הוא לא זורק בקבוק תבערה לבית כנסת או מבצע לינץ' בשכנים.

דיברו לא מעט על "סימטריה" ועל העובדה (החמורה כשלעצמה) שיש גם פורעים יהודים שמכתימים את כולנו. זה נכון כמובן, אבל העובדה שאני מסוגל לזכור בעל פה את שמות אלה שנרצחו במעשי טרור של יהודים, לעומת אלימות של עשרות אלפי פורעים, בעידודם של מנהיגים פוליטיים ודתיים, מלמדת אותנו שעוד רבה היא הדרך לניצחון הציונות.

גזענות היא מחלה אנושית ארורה, אך גם מי שלא לוקה בה לא פטור מהצורך להביט במציאות נכחה: לא 1967 ולא 1948, לא כיבוש ולא בן גביר, אלא קו ישיר של פרעות שמתוח בין תרפ"א לתשפ"א.