הקיאק חג על מי מנוחות. עוד סיבוב, עוד סיבוב, עוד אחד. תנועת המשוטים לא הועילה. בתוך הקיאק ישבו אמא, אבא ושני ילדיהם. "רק ירושלמים יכולים להיתקע במעגל תנועה במסלול של מים", השתנק י' מצחוק. יתר השטים במסלול הצטרפו לצחוק הפרוע וחנו בצד, ליד שיחי הפטל, עד שהפקק ישתחרר. עוד סיבוב במקום, ועוד אחד. "מצדי להישאר פה לנצח", אמרה האמא. השמש ליטפה, המים פכפכו.
פתאום יצור מעופף, גדול וכחול, טס במהירות מפתיעה אל המצח של אחד הילדים שזינק ממקומו וצעק: "סוקה־בלאט־מה אתה! ידי נאחוי יוֹבּ טוואיו מאט!". הקיאק התהפך. אחרי שהאמא גירדה את עצמה מהסלעים, היא שאלה את הילד העדין והשקט שלה מה היה פה. "קיללתי", ענה לה. "את זה הבנתי. מאיפה עושר המילים הזה?", שאלה בתימהון. "הדמות שלי במשחק מחשב היא של מתנקשת מהמאפיה הרוסית", ענה לה.
אחר כך האמא הזאת, ששמה שמור במערכת, התחילה לכרות אוזן ליד דלת החדר של הבן שלה ולהציץ פנימה מפעם לפעם. היא גילתה שלילד העדין והמנומס שגידלה ברחמה יש עוד פנים שהיא לא מכירה בכלל. פנים של דמות צורחת ומאיימת, עם רוסית, איך נגיד, לא בדיוק פושקין. אחר כך הוא קם מהמחשב, מנער את הבגד ואת הדמות הרצחנית שאימץ, יוצא מחוץ לחדרו ומסיט מהעין תלתל זהב בחיוך מלאכי. השם הוא RPG - Role playing games. משחקי תפקידים שמותר להיות בהם הכל. ה־כ־ל.
אחד מתוך שישה ילדים עבר או יעבור חרם במהלך חייו. זה הנתון. אני אחת מאותם שישה שעברו. כמה מחברותיי ומחבריי הטובים נמנים עם אותם שישה. אני חוזרת לבוקר ההוא שבו הפכתי לבלתי נראית.
נהגנו לצעוד בהליכה משותפת לבית הספר. הראשונה מהחבורה שלנו שהייתה מגיעה למכולת הייתה שורקת, השנייה השיבה לה בשריקה וכך הלאה, עד שכולן התייצבו. בוקר אחד שמעתי את השריקה והגעתי לנקודת ההתכנסות שלנו. במרחק כמה עשרות מטרים לפניי היו החברות שלי, בעיצומה של הליכה. קראתי להן. לא ענו. קראתי שוב. לא ענו. רצתי אליהן. הסתכלו עליי במבט חלול.
החרם ששיחר לפתחי הגיע. ידעתי שהוא יגיע וידעתי גם מי הייתה מפקדת המבצע. הייתה לה איזו הנאה מיוחדת להיות זו שמרכזת את כל הכוח בידיה ולזרוק לנו בוץ דמיוני על הראש. לא זוכרת כמה זמן זה נמשך, אבל זה נדמה כמו נצח. באמת. הפסיכואנליטיקן האמריקאי ארנולד גולדברג מצייר את ההנאה המוזרה הזאת באמצעות חמישה שלבים: הסיפור של מובילות ומובילי החרמות מתחיל בכך שהם עצמם חשים מצוקה ובדידות בגלל אווירת תוכחה וגינוי.
לעתים בביתם, לעתים לא. מתישהו הם עוברים מעמדת הקורבן לעמדה של מה שגולדברג מכנה "מבצעי הרוע". את הרוע שלהם הם תולים בכל מיני סיבות רציונליות ותופרים פרשנויות מעוותות על התחושות של הקורבנות שהם יצרו. השלב הבא הוא התמכרות לפעילות שמייצרת רוע. אחר כך מגיע השלב הסופי: עיצוב ואימוץ אישיות של רשעים. בד בבד, אצל המוחרמים שלהם מצטברים נזקים שהם סוחבים איתם לכל החיים, וזאת בהנחה שלא איבדו תקווה.
הבעיה הגדולה היא שילדות וילדים כאלה מסוגלים להוביל אחריהם ילדים רבים שמעצימים את גודל המכה. הבעיה הגדולה לא פחות היא העובדה שיותר מדי פעמים ההורים של אותם ילדים מחוללי חרמות לא יודעים מה גדל להם בבית. הסצינה מהסרט "שלאגר" של אסי דיין בכיכובה של עפרה חזה מתארת את זה הכי יפה: חזה, בתפקיד דינה פוקסמן, יוצאת מהבית כמו ילדה טובה, מחליפה בגדים בחדר המדרגות ובן רגע הופכת לנערת מועדונים ששורפת את הבמה. לאביה זיגי (ישראל פוליאקוב) אין מושג כמובן מכל זה.
בדיוק כך קורה גם בעידן הווירטואלי: ילדות וילדים יכולים להמציא לעצמם דמויות וישויות. לפעמים הן מצחיקות, לפעמים פתייניות, לפעמים רצחניות. רוב הילדים מבדילים בין דמיון למציאות ומשאירים את הדמויות האלה במשחק. אבל מה קורה כשהן זולגות החוצה?
"ההורים שלהם לא יודעים? את חיה בסרט!", קפצה עליי ג' החכמה. "אין מצב שהורים כל כך מנותקים ממה שהילדים שלהם עושים. את רוצה להגיד לי שהאמא של מלכת הכיתה המרשעת לא יודעת מי הבת שלה?". אז כן. אני רוצה לומר שהורים לא תמיד יודעים. אני עצמי הייתי בלב הסערה הזו כמה פעמים, גם כאמא, גם כילדה. ברוב רובן של הפעמים ההורים נדהמו לגלות איזו מפלצת צמחה להם בבית. מישהו חייב לעדכן אותם בדיוק כמו שעשה אדם שאני אסירת תודה לו עד היום, כשעדכן את האמא של המחרימה הראשית בכיתה שלנו. רק כך מעגל הרשע נפסק. ומה עם ההורים שיודעים ובוחרים להתעלם? הוו, אלה ראויים לטור נפרד. נגיע גם אליהם.
קריאה ראשונה
פירוש המילה "מנגה" ביפנית הוא "תמונה מגוחכת" - עיניים גדולות, שיער מתנפנף וגוף גמיש, אבל הקומיקס היפני כבר מזמן לא נתפס כמגוחך והפך לפופולרי הרחק מגבולות ערש הולדתו. בספר חדש מסביר יוצר הקומיקס מארק קרילי איך מציירים דמויות מנגה קו אחר קו, ומהם כלי הציור המתאימים בדיוק. מנגה היא תורה שלמה, ונדמה שקרילי, בעל ערוץ יו־טיוב פופולרי במיוחד, משתדל להקיף אותה ומעביר שיעור מעניין על פרופורציות ומצבים, מאפייני דמויות, פרספקטיבה ועוד.
"איך לצייר מנגה", מאת: מארק קרילי. הוצאת כנרת. 79 שקלים
בדק בית
משחק ההרכבה של ENGINO מיועד על פי ההוראות לבני 7 ומעלה, אבל הניסוי שנערך בביתנו העלה שגם בן 5 עם כישורים טכניים יוצאי דופן יודע להתמודד איתו בכבוד. חובבות וחובבי הז'אנר ימצאו בחלקים הקטנים שלו הרבה קסם: אפשר ליצור מהם טרקטורון, ולא רק. כל ערכה יכולה להפוך לעוד כמה דגמים.
במקרה הזה, אופנוע, הליקופטר ועוד. הערכות השונות מחולקות לנושאים כמו כלי רכב, כלי תעופה ובובות, ומגיעות עם חוברות הוראות מפורטות. באתר החברה אפשר למצוא גם סרטוני הדגמה למלאכת ההרכבה. לחלק מהערכות מצורפים מנועים.
ENGINO מבית שחק נא. 50־1,000 שקלים, בהתאם לגודל הערכה. להשיג בחנויות הצעצועים