שומר החומות, שידורים מיוחדים,ערוצי החדשות
בואו נודה על האמת: לא מעניין אותנו מה קורה בעזה. אולי בימים האלה אנחנו מתעניינים מעט בתמונות של מגדלים קורסים, במספרי ההרוגים, אבל ביומיום השגרתי עזה מעניינת אותנו כחמסין דאשתקד. הוליווד מעניינת אותנו יותר. מצב היחסים בין קים קרדשיאן לקניה ווסט מעניין אותנו פי כמה יותר מהסלבס של עזה. אנחנו אפילו לא יודעים אם יש בכלל בעזה סלבס. או ליגת כדורגל. או בורסה. ומה הספר האחרון ברשימת הבסט סלרים שם, ומי למשל האדיר מילר של ח'אן יונס. ואיך קוראים לאשתו של יחיא סנוואר ואם היא אחלה אישה או שהיא מוציאה אותו מהדעת.

ולמה שנדע? אנחנו, בראש שלנו, לא מתגוררים במזרח התיכון. הווילה שלנו, עד כמה שאנחנו מבינים, ממוקמת אי־שם על הקו בין איביזה ל־JFK. אנגלית יודעים כמעט כולם, אבל ערבית מפסיקים ללמוד בכיתה ו'. בעצם מה יש לדבר על עזה אם מהנעשה בנצרת אין לנו מושג. ואין לנו מושג מה מעניין את קורא העיתון באום אל־פחם ואת עפיף אבו מוך הנהדר מעלים לשידור בטלוויזיה פעם במערכת בחירות. אה, אתם לא מכירים את עפיף? למה שתכירו? צריך עלה תאנה ערבי לשידור, אז תרימו טלפון לזוהיר בהלול המגוחך. הוא כבר ינפח את חלל האולפן באוויר חם וריחני שזור במילותיו הספקטקולריות.

ואז פורץ מבצע כלשהו. צד א', נגיד חמאס, עולה על העצבים, וחיל האוויר מתחיל לפוצץ את עזה, כלומר ככה מספרים לנו, אבל לטלוויזיה מנוונת, שלאורך כל השנים לא טרחה לפתח קשרים עם עיתונאי וצלמי שטח בעולם הערבי, פשוט אין טלוויזיה. אין עילת קיומה של טלוויזיה: וידיאו. וידיאו חם, טרי, לוהט מהשטח. לא צילום מגדל קורס שמשודר ברצף שוב ושוב מאות פעמים, אלא עיתונאי עם קסדה שנמלט מהמגדל עצמו מוקף אנשים מבוהלים, והאבק עוטף את כולם ועולה עד השמיים, והאדמה רועדת תחת הפצצות. כמו שהיה בקריסת התאומים. כמו בווייטנאם. כמו רון בן ישי שנורה במרדף חי בבקעה.

וכשהעצלנות וחוסר היוזמה הם הקווים המנחים, ולא מקיימים קשר רציף עם מקורות בשטח, במיוחד בזמנים שבהם האמצעים הטכנולוגיים זמינים לכל אדם בעל לפטופ, ומגיע הזמן שזקוקים לווידיאו הנכסף כמו לאוויר לנשימה ויש אינפלציה של שעות שידור שיש למלא, מה עושים? איך מתגברים על הצרה שלא התכוננו לקראתה? אז מקימים באולפן פאנל. איזו מילה נהדרת: פאנל. פאנל בבוקר, פאנל בצהריים, פאנל בערב. ולא סתם פאנל: פאנל מומחים. מומחים לכל דבר ועניין: מומחים אסטרטגים וטקטיים, מומחי מודיעין, מומחי חמאס, מומחים לזה ומומחים להוא. בתחילה עוד כאלה מהסוג המוכר והזמין לאירועים גדולים - איתן בן אליהו, עמוס גלעד, אהוד ברק אם קפץ לארץ.

אחר כך מומחי הליגה העליונה מתעייפים ומפיקי שידורים מותשים, דלוקי עיניים, מיוזעים, מתחילים לגרד תחת הרצפות את המומחים דרג ב': אנשי מכוני מחקר, רב"שים לשעבר מהדרום, קציני פשיעה בדימוס, מורה למלאכה מלוד שהתריע - והנה, אנו נאלצים לקטוע את השידור, פגיעה ישירה בבית באשדוד, ותמונות ספה קרועה ורסיסי זכוכית, וראיון עם בעל חנות השווארמה ממול, ובחזרה לאולפן לשיחת פאנל עם ירון זהבי, לשעבר מפקד המערה החשמלית וכיום בעל חברת אבטחה ועסק לתיקון פנצ'רים. ברקע משודרת פעם נוספת תמונת מגדל קורס בעזה. איזה טלוויזיה. בראבו.

וכדי לשים פלומבה משלו על איכות השידורים הירודה מינה הצבא את תא"ל הדי זילברמן להיות דובר צה"ל. אולי זילברמן לוחם מעולה והאיש הנכון להיות לצדו בשדה הקרב. על המסך הוא לא פחות ממפחיד. הרי אין לאזרחי המדינה מי שיידע אותם בבהירות, ברמת הגילוי והאמת המתאפשרים, והמקשר בינם לבין המתרחש בשדה הקרב אמור להיות במידה נכבדה דובר צה"ל. כשמתייצבים על המסך פני הפוחלץ הקפואים שלו, והוא פוצח בדקלום המונוטוני של הטקסט הצחיח שהכין כדי לא לומר דבר גם במהדורה הנוכחית, זילברמן, כמעט כמו אזעקה, עושה חשק לרוץ מהר לממ"ד. מינויו של האיש הכל כך בלתי מתאים לתפקיד מוכיח פעם נוספת, שמלבד חריגות בודדות, מתייחס הצבא לתפקיד דובר צה"ל כמתן תעסוקה לקצין גבוה בדרך לתפקידו הבא.

ככה שבמבצע הזה, כמו באלה שקדמו לו, הצופה הישראלי שוב שרוי בחושך ואינו יכול לגבש דעה משלו באשר לאיכותם, הצלחתם, ונכונותם של מהלכי הצבא. האפלה, אגב, אינה מוחלטת: מי שרוצה לקבל מושג על איך נראית עזה בימים אלה מוזמן לצאת לרחובות תל אביב ההרוסים. אפשר לצאת גם לרחובות גבעתיים ולראות את תוצאות פגיעת טיל הקרקע - תמ"א 38 בבתי העיר.