ההפצצות הישראליות המרשימות יימשכו עוד ימים אחדים, ובסיומן תמונת המערכה הנוכחית תהיה ברורה. עזה לא תיראה כפי שהייתה לפני שחמאס הרהיב עוז לשלוח טילים לעבר ירושלים ואחר כך לאזורים שונים, ובמיוחד לתל אביב והמרכז. התגובה הישראלית הייתה בלתי נמנעת. שום מדינה בעולם לא הייתה משלימה עם ירי נמשך לעבר מטרות אזרחיות, בוודאי לא לעבר בירתה. לישראל לא נותרה שום ברירה אלא להגיב ולנקוט את האמצעים שיש לה כדי להשיב מכה מוחצת לאלה המאיימים עליה. כך נהגנו – ובצדק.
אפשר לקיים דיונים אינסופיים באולפני הטלוויזיה על המטרות שבחרנו לתקוף. האם היה צריך למוטט בניינים רבי־קומות ולפגוע בבניינים שאכלסו סוכנויות ידיעות בינלאומיות בעזה? האם התדרוך שנתנו נציגי דובר צה"ל על המהלך הקרקעי שלא התרחש היה במסגרת כללי המשחק המקובלים במצבים כאלה? יש שיאמרו כי לא הייתה כאן רגישות מספקת, ויש רבים, ואני ביניהם, שסבורים כי כאשר מתחם עירוני שלם הוא בסיס לפעילות טרור אכזרית, נטולת מעצורים וחסמים מוסריים - אין ברירה אלא להכות חזרה.
במקום שבו יושבת הנהגת מדינה, בזמן שבו מיליוני אזרחים רוצים לחיות בביטחון ולא להיות מטרות חשופות לירי רקטות - יש צורך לקבל החלטות. אלה לא מצבים שבהם מקיימים סימפוזיונים. על בסיס כל הנתונים שהתפרסמו בימים האחרונים, צה"ל נקט את כל אמצעי הזהירות האפשריים וניסה לצמצם עד למינימום האפשרי את הנזק שהיה כרוך בהפעלת חיל האוויר המשוכלל שלנו. היו קורבנות של לא־מעורבים. אני שותף לצער ולמצוקה הנלווים לתוצאות האלו, אך מניסיון של מי שהיה שם, אני יודע שלעתים הן בלתי נמנעות.
עתה, בהנחה שהסיבוב הנוכחי הולך ודועך, אנחנו צריכים לעשות את המאזן. ייאמר מיד: מדינת ישראל יודעת בדיוק מה צריך לעשות כדי למוטט את שלטון חמאס ברצועה ולשנות את משוואת הכוחות שם, באופן שיביא, במהלך מורכב, למציאות חדשה, שונה, שמציעה אופק אחר של סיכוי ועתיד אחר לחלוטין לתושבי מדינת ישראל, וגם ליותר מ־2 מיליון בני אדם החיים בעזה, ונושאים על גבם את המצוקה, הכאב ומחיר הדמים של שלטון חמאס.
הדרך היחידה שאין בלתה לחולל את השינוי הזה היא להיכנס לרצועה עם צה"ל בכל העוצמה העומדת לרשותו. כוחות רגלים, שריון, יחידות מיוחדות, נשק מדויק, מל"טים, מזל"טים ומטוסי קרב, וכמובן כיפת ברזל (היה לי הכבוד להורות על בנייתה בעת שכיהנתי כראש ממשלה, בסיועו ותמיכתו של עמיר פרץ, שר הביטחון דאז). אין דרך אחרת.
אנחנו לא ערוכים לבצע מהלך כזה. מחירו בחיי אדם, בחיי חיילים ובחיי תושבים רבים ברצועה, גדול מדי ומטלטל מדי. איננו מוכנים לכך ובסופו של דבר איננו רוצים בכך. לכן כאשר הכריז בנימין נתניהו ב־2009 כי ימוטט את שלטון חמאס, זה היה מופע שנועד להשפיע על תוצאות הבחירות שעמדו בפתח. נתניהו יודע שהוא איננו מוכן ואיננו בנוי לקבל החלטה מורכבת כל כך, טעונה כל כך, שכרוכה בתשלום מחיר שהוא לא מסוגל להתמודד איתו. לכן גם הדברים שהשמיע השבוע, על המכה הנוראה שייתן לחמאס, לא היו יותר מאשר מופע תיאטרון מבוים היטב.
אנחנו שופטים את תוצאות המערכה הזו לפי מספר הבניינים, המנהרות, הבונקרים וההרוגים בצד הפלסטיני. הם רואים את השלב הזה כסיבוב נוסף שבו נכשלנו במאמץ להפסיק את הירי שלהם. כאשר כבישי ישראל מרוקנים מכלי רכב, לא בגלל סגר הקורונה אלא בגלל האיום של מוחמד דף להפציץ את תל אביב, כאשר אזרחי ישראל נמלטים למקלטים לא רק בשדרות אלא גם במרכז הארץ, כאשר מאות צעירים ערביים בישראל מתנגשים עם האוכלוסייה היהודית במה שמסתמן כקרע שלא היה לו תקדים במקומותינו - חמאס מסמן כוכבית של הישג אדיר, שהשלכותיו נרחבות לאין ערוך יותר מאשר הנתונים הסטטיסטיים. זהו עוד נדבך בהרחבת הקרע הפנימי בישראל, ובאיבוד היכולות של המדינה השנואה עליהם כל כך להכתיב את סדר היום האזורי. כאשר יפוגו אדי העימות הנוכחי, נצטרך כולנו להודות שמה שהיה הוא גם מה שיהיה.
יש שני מנצחים לעימות הזה: חמאס, שהחדיר ממד של פחד וחוסר ביטחון בקרב רבים מתושבי המדינה, וביבי נתניהו, שידע מהרגע הראשון שחמאס לא יתמוטט, אך רצה בעימות שישנה את סדר היום האישי שלו. מבחינתו, ההישג הגדול ביותר, העיקרי, הבלעדי כמעט, של המערכה הזו, הוא שמבצר בלפור לא נפל. כל היתר, כפי שאמרה כבר פעם רעייתו, "שיישרף". כל היתר – לא נשרף. רק אלפי רקטות התעופפו מעל בתינו בדרום, במרכז, בשפלה ובפאתי ירושלים. אך הבית שבו משפחת נתניהו רוצה להתגורר לנצח - נשאר בידיה.
המהלך הצפוי בזמן הקרוב הוא חידוש הרומן של נתניהו עם חמאס, רומן שמתנהל ביציבות ובעקביות רבה כבר למעלה מ־12 שנה. ישראל תמשיך לרפד את קופת הארגון במיליוני דולרים כל חודש. הדולרים מגיעים מקטאר, ואולי גם ממקומות נוספים בעולם המוסלמי, אך ישראל היא הבנקאי המשלם אותם למנהיגי חמאס בידיעה ברורה שהם משמשים לבניין הכוח הצבאי של ארגון הטרור, לשיקום ההריסות של הסיבוב הנוכחי ולהכנות לקראת העימות הבא.
יש דרך שונה שאנחנו יכולים לנקוט אותה. אנחנו חייבים לעקוף את חמאס ולהגיע למיליוני תושבי עזה. הם קורבנות המלחמה הזו, מבלי שיש להם אופק של סיכוי לחיות חיים אחרים, שכדי להשיגם עליהם להתרחק מהרוצחים השולטים בהם. אנחנו חייבים להפסיק את המצור האזרחי על הרצועה, ולאפשר לתושביה להקים תשתית אזרחית החיונית לקיום איכות חיים אחרת. לא ייתכן שמיליוני אנשים יחיו בתנאים שבהם הם נתונים, כאשר אספקת החשמל שלהם מוגבלת לארבע־חמש שעות ביממה, כאשר אספקת המים מוגבלת, כאשר מעבר סחורות נשלט כמעט לחלוטין על ידי השלטונות הישראליים, ולכן גם הסיכוי לשיקום כלכלי כמעט לא קיים.
אנחנו חייבים לראות ברצועת עזה לא רק סכנה - והיא קיימת - אלא גם סיכוי, והוא אפשרי. אבל בשביל זה צריך שתהיה במדינת ישראל הנהגה שיש לה אומץ לא רק לשלוח מטוסים עם פצצות מדויקות, אלא גם חבילות של תרופות לחיסון נגד הקורונה, סחורות שיכולות להיטיב את איכות החיים של התושבים, ולבנות נמל עמוק מים, שיאפשר לעזה לפתח מערכת יחסים מסחריים עם הקהילה הבינלאומית.
הטענה כי שינוי גישה כזה יחשוף אותנו לסכנה ביטחונית מזלזלת בעוצמה שלנו ובעדיפות הצבאית המוחלטת של ישראל. הגיע הזמן לשנות כיוון כדי למנוע את מטחי הרקטות שיבואו בשלב הבא, ויגיעו גם לצפון הארץ. היום ברור לכל כי גל האלימות הנוכחי היה תוצאה בלתי נמנעת של האינטרס המשותף של חמאס בראש ובראשונה, ושל ראש הממשלה, שהדליק אש בירושלים, שהלכה וצרבה את התשתית האנושית והמוסרית של החברה הישראלית.