בהנחה שבימים הקרובים, אולי עוד בזמן שהכתבה הזו יורדת לדפוס, יגיעו ישראל וחמאס להבנה מסוימת על הפסקת אש, הרי ששאלת המפתח תיוותר ללא פתרון: כמה זמן תחזיק מעמד הפסקת האש הזו? האם חמאס יהיה מורתע לתקופה ארוכה, או שיקבל תיאבון מההישגים שצבר? ואולי ישראל תהיה זו שתבין שהמשוואה הישנה פועלת לרעתה, ולכן תנצל את הרגע הנכון כדי להכות בחמאס ולהעניק לעצמה את תמונת הניצחון כבר בתחילת המערכה, בדומה למה שעשה הפעם חמאס בירי הרקטות לעבר ירושלים.
ראש אגף המבצעים האלוף אהרון חליוה אמר השבוע בראיון לכאן שאם השקט שיושג יישמר חמש שנים, יהיה מדובר בהישג של ממש. אולם סקפטיות באשר למספר הזה רווחת בשני הצדדים, הישראלי והעזתי. שבעי מלחמות ומערכות, לשניהם ברור שסבב לחימה נוסף ממתין מעבר לפינה.
חמאס נכנס להרפתקה הזו עם רשימת דרישות בלתי אפשרית - בעיקר בכל הקשור לשייח' ג'ראח והר הבית. לישראל ברור כעת שאסור לה לאפשר לחמאס שום הישג בירושלים, אחרת התנועה תתרגם זאת לניצחון גדול, גם על ישראל אך בעיקר על פת"ח והרשות הפלסטינית. ומכאן שככל הנראה הפסקת אש ללא הסכם תוביל אותנו בדיוק לאותה שוקת שבורה שבעקבותיה הגענו למבצע הנוכחי: חמאס ימשיך בהתעצמותו הצבאית כמעט באין מפריע, ישראל תמשיך לאפשר הקלות הומניטריות לרצועה כדי שלא להביא להסלמה צבאית, עד שבשלב מסוים יישבר לאחד הצדדים, כנראה לחמאס, ושוב נמצא עצמנו במלחמה.
אף אחד מהצדדים אינו צפוי להסכים לפחות ממה שכבר סוכם עליו בסיום צוק איתן באוגוסט 2014. ואף אחד גם לא יסכים להעניק יותר ממה שכבר ניתן. כמו בסיוט שחוזר על עצמו בכל פעם מחדש, שני הצדדים יתייצבו לעוד מערכה בעוד כמה חודשים, במקרה הטוב בעוד כמה שנים, וכרגיל, היא תהיה מדממת וקטלנית יותר, עם מספר נפגעים גדול יותר.
כדי להבין את התשובה לשאלת ההרתעה, נוצרה או לא, צריך לבחון את ההישגים של כל צד עד לנקודה זו. ראשית, חמאס רשם לעצמו הישגים אסטרטגיים משמעותיים. הוא הצליח לגרור כמעט את כל הזירה אחריו: הגדה הייתה השבוע סוערת מתמיד, עם יום זעם, הפגנות המוניות ומספר גדול יחסית של הרוגים פלסטינים בהשוואה למה שהיינו רגילים אליו. מלבנון נורו שלוש פעמים רקטות לעבר ישראל (ייתכן שמדובר בפעילי חמאס שבשנים האחרונות מנסים להקים תשתית צבאית במדינה, כפי שנחשף ב־2018 בעיתון "הארץ"). גם מסוריה נורו רקטות.
אך מעל הכל, חמאס יכול לרשום לזכותו את העובדה שהערים המעורבות בערו וערבים ישראלים רבים לא היססו להראות את ההזדהות שלהם עם הארגון ואת התיעוב שלהם כלפי המדינה. הרוב הגדול נותר כמובן בבית ולא רצה חלק בעימותים וההפגנות, אך מיעוט של צעירים מתוסכלים הצליח ליצור פה כל כך הרבה מהומה, זעם ושנאה בין העמים, שהיה בכך די והותר כדי לסכל ממשלת שינוי ולהותיר את בנימין נתניהו על כיסאו. ההישג האסטרטגי הזה נותן "טעם של עוד" לחמאס. הנה, כל הפלסטינים, בגדה, בעזה, בירושלים ואפילו בישראל, הולכים בעקבות ההסלמה שהוא יזם. הרשות ופת"ח לא רלוונטיים עוד, וחמאס נותר הגוף הפוליטי שנותן את הטון.
לצד זאת חמאס נעדר הישגים טקטיים של ממש. במישור הצבאי לא הצליחה הזרוע הצבאית בפיקודו של מוחמד דף ליצור הפתעות נוסח צוק איתן. כל הניסיונות כשלו, הנזק לצד הישראלי לא היה יוצא דופן בהשוואה למלחמות קודמות, והשינוי המרכזי היה באינטנסיביות של הירי לכיוון גוש דן. האם ניתן להסיק מכך שחמאס מורתע? ספק אם התשובה חיובית, אך אין ספק שהארגון שילם מחיר יקר לנוכח התגובה הישראלית.
כאן בעצם טמון הכישלון הגדול של חמאס. הוא לא הצליח לשנות את המשוואה. הוא יצא להרפתקה צבאית יקרה שעלתה בחייהם של יותר מ־220 פלסטינים. מאות בתים, רחובות ושכונות שלמות בעזה נהרסו. כך שכונת רימאל היוקרתית במרכז העיר, כך חלקים שלמים בצפון הרצועה ובדרומה.
הארגון יצא לסבב הזה עם הבטחה לשנות את המצב בירושלים, אך ככל הנראה לא ישנה אותו ואפילו במקצת. ומכאן גם שהוא עלול לספוג ביקורת. לא גלויה, חלילה, אבל התרעומת בקרב התושבים העזתים כבר נשמעת. וזו אחת הנקודות המעניינות של מה שהתרחש מבחינת דעת הקהל בעזה. כאשר החלה המערכה, רוב תושבי הרצועה לא הסתירו את הזדהותם ותמיכתם בהתקפות חמאס. הארגון השיב את הגאווה הפלסטינית הפגועה ולכאורה הוכיח לכולם עד כמה מדובר ב"אימפריה". כך התבטא בשבוע שעבר אחד מתושבי עזה שעמו שוחחתי.
אך השבוע, בשיחות שניהלתי עם תושבים ברצועה, כבר נשמעו קולות אחרים. אחד מהם סיפר לי כיצד רחוב אל־ווחדה ושכונת רימאל הפכו לעיי חורבות - "ללא תשתיות, טלפון, אינטרנט, חשמל. אין בתים, אין כלום. אף אחד לא יגיד את זה בקול כי פוחדים מחמאס, אבל אני אומר לך שהאנשים פה רוצים כבר הפסקת אש. די, מספיק. החיים פה אינם חיים. אם היינו רואים שינוי, מילא, אם המצב בעזה היה משתפר דרמטית, אז אוקיי. אבל כל זה בשביל לחזור לאותה נקודה? למה? בשביל מה? כדי לראות בטלוויזיה כמה ישראלים רצים למקלטים? ומה יגידו התושבים פה שאין להם אפילו מקלט לרוץ אליו?".
הקולות הללו בעצם מעידים על השינוי בדעת הקהל העזתית. בחלוף כמעט עשרה ימים של הפצצות שגרמו נזק אדיר, כאשר כמעט 50 אלף איש הפכו לפליטים ומסתתרים בבתי הספר של אונר"א וכשהרצועה עדיין לא השתקמה מהמלחמה בקיץ 2014, הביקורת כלפי הארגון גברה ועמה באו גם התהיות על היעדר המחשבה ביציאה למערכה. הבעיה היא שללא הישגים משמעותיים ברמה הטקטית העזתית והישגים ברמה התודעתית הערבית־פלסטינית בלבד, צמרת חמאס עלולה להתפתות לעוד הרפתקה טיפשית, ומוקדם מהצפוי.
בצד הישראלי ההישגים מתרכזים במישור הטקטי בלבד. ברמה האסטרטגית, כל גישת "ניהול הסכסוך" התנפצה, החיכוכים עם הממשל החדש בארה"ב הפכו גלויים, הביקורת הבינלאומית הפכה לתופעה אופנתית ומסוכנת, והמציאות הפנים־ישראלית בין ערבים ליהודים הפכה לשבירה מתמיד.
ניתן להתנחם בהישגים הצבאיים היחסיים. אומנם בשעת כתיבת שורות אלה מוחמד דף ויחיא סנוואר עדיין חיים, אך ישראל הצליחה לגרום לפגיעה מסיבית במערך הרקטות של חמאס (על אף השיגורים הרבים) ויותר מכל לפגוע בפרויקט המנהור של עזה, "המטרו". חמאס שקד במשך שנים על הקמת רשת המנהרות הזו, וצה"ל הצליח לפגוע בה פגיעה קשה, בין היתר בזכות עבודה מודיעינית סיזיפית, כמעט בלתי אפשרית. יחד עם זאת, מספר אנשי חמאס שנפגעו בהפצצות לא היה גבוה, והארגון הצליח לשמור על שלום רוב אנשיו.
המגמות הללו מעידות על הצורך הגובר בשינוי מדיניות כלפי עזה. החלטתו של נתניהו שלא להתמודד עם האיום הצבאי מצד חמאס הוכחה ככישלון. המודיעין ידע לדווח על ההתעצמות, על ההכנות לקראת סבב נוסף, אך בישראל שלטה הקונספציה שאמרה שעדיף שחמאס ישלוט בעזה וישמור על השקט, מאשר חלילה התקרבות לרשות הפלסטינית וניהול מו"מ לשלום עמה. התפיסה הזו קרסה בעשרת הימים האחרונים, והשאלה היא האם לממשלת נתניהו יהיה האומץ "להחליף דיסקט". או במילים אחרות - לא לאפשר לחמאס להמשיך בהתעצמותו, ואפילו לעצור את העברת הכספים והמוצרים.
מדיניות חדשה תביא עמה סיכונים עצומים להתלקחות מחודשת, אך ייתכן שתמנע התעצמות עוד יותר מסוכנת של חמאס, שעלולה להביא לנפגעים רבים במערכה הבאה.