סעיף 99 לחוק העונשין קובע כי מי שעשה מעשה בכוונה לסייע לאויב במלחמה, דינו מאסר עולם או מוות. סעיף 107 לחוק קובע שמי שמרד בכוונה לפגוע בביטחון המדינה דינו מאסר עולם. גם סעיפים אחרים בחוק העונשין עוסקים בשלל נסיבות של פגיעה בביטחון המדינה, כולל הפצת "תעמולה תבוסתנית". בכלל, העבירות שמבוצעות בשעת מלחמה ופעולות איבה נגד המדינה זוכות ליחס החמור ביותר בספר החוקים, ולא רק אצלנו. גם במדינות דמוקרטיות "מערביות" אחרות, ההתייחסות למרידה פנימית במלחמה נחשבות לכאלו שדינן תלייה.
במהלך השבועיים האחרונים אנחנו במלחמה, מאז פתח בה חמאס וירה טילים על ירושלים. האויב מפציץ, מנסה ומצליח להרוג בנו, לשבש את חיינו. והנה במקביל פרצה מרידה רחבת היקף של אזרחים ותושבים ישראלים. היא פרצה בגלל מעשי האויב, להזדהות עם מטרותיו, ונועדה לעזור לו להשיג את יעדיו. המורדים מבצעים מעשי בגידה, והכי חמור - הם גרמו לנו לנהל קרבות בשתי החזיתות, החיצונית והפנימית, בניסיון להכריע אותנו.
ביטויי המרד נרחבים: חסימת כבישים, התקפת יהודים בערים המעורבות, מעשי לינץ', תקיפת חיילים במדים. הצתות רכוש, הרס רמזורים ותשתיות, פרעות בבתי כנסת. במקביל, המורדים מסיתים ברשתות החברתיות ואמצעי התקשורת דוברי הערבית. הם מביעים הזדהות עם האויב, תומכים במעשי התקיפה שלו, מצדיקים את מעשי המרידה ועוזרים לאויב מנטלית ומעשית. ואם לא די בכל אלו, הם מקיימים הפגנות, עצרות, שביתות כלליות. הכל כחלק ממתקפת האויב על מדינת ישראל ואזרחיה היהודים.
מה צריכה לעשות מדינה דמוקרטית שפויה בנסיבות שכאלו? קודם כל, להכריז על מצב חירום כללי. טילים נוחתים, פגזים נורים, רוב הציבור הישראלי תחת איום ממשי - חייבים לשנות את כללי המשחק. כפי שחוק העונשין מגלה גישה מיוחדת, חמורה במיוחד, לנסיבות של מלחמה ומרידה, כך גם ההתנהלות הכללית צריכה להיות שונה. בראש ובראשונה צריך לאסור על הפגנות, במיוחד כאלו שתומכות באויב או במטרותיו. גם ההתייחסות לפרסומים כאלו צריכה להיות נוקשה וחדה. תמיכה באויב, ביעדיו ובמניעיו אסורה, ועונשה קשה ומר.
ובשטח, כללי אכיפת החוק הרגילים שטובים לרגיעה לא רלוונטיים. פרעות, מעשי לינץ', השלכת אבנים, תקיפת בתי כנסת - החוק הפלילי הרגיל, כמו גם דיני הראיות, לא מספיקים. זהו מצב מלחמה, מצב חירום. לכן כל מורד שמשליך בקבוק תבערה, זורק אבן או כמובן יורה - צריך להיענות באש של כוחות הביטחון. לא של אזרחים, כדי שלא נהפוך לפלנגות. אבל גם האזרחים המותקפים חייבים ליהנות מכללי הגנה עצמית מרחיבים וגמישים, כמי שנאלצו להתגונן מהתקפות המורדים.
ונא לא להתבלבל, לא דומה התפרעות של קומץ אספסוף מהצד היהודי למעשי המרד הערבי. את המיעוט היהודי המבוטל שתוקף סתם כך ומבצע מעשי לינץ' צריך למחוץ במסגרת החוק הפלילי הרגיל. אבל מי שעוזר לאויב במלחמה חייב לקבל יחס שונה לחלוטין, יחס של בוגדים ומורדים שמנסים לחסל את המדינה והחברה כולה. לידיעת מפכ"ל המשטרה.
היחס המוזר שלנו למרד הערבי הפנימי מחובר לבלבול המושגי והמנטלי שתקף אותנו מאז 1993, מאז הסכמי אוסלו. אנחנו נעים בתוך עולם מושגים שלא מבחין בין אויב לאוהב, בין אוכלוסייה מוגנת למורדת. מצב שבו אנחנו ממשיכים לספק חשמל, דלק ואוכל לאויב העזתי שיורה עלינו, ומתייחסים בכפפות משי לאויבים בלוד, עכו וירושלים.
אם לא די בכך, המשטרה והפרקליטות ממשיכות לתפקד על פי סולם הערכים של עיתון "הארץ". עוצרים בהתחלה דווקא את הקורבנות, מי שניסו להתגונן, למשל בלוד. גם עכשיו זרועות החוק הישראליות מתייחסות ליורים, למציתים, למציבי המחסומים, כמו לעבריינים רגילים. שלא לדבר על שוויון הנפש מול המשך ההפגנות האלימות משייח' ג'ראח ועד לוד ועכו. את כל אלו צריך לרמוס ביד קשה, לעצור ולהעמיד לדין. אבל הכי חשוב לשלול את האזרחות של כל מורד - מהפורעים פיזית ועד המסיתים והאוהדים. הגיע הזמן לכלוא למאסר עולם כל מי שמורד בנו תוך כדי מלחמה, ולשלול ממנו את האזרחות. ואם ימשיך במעשיו, צריך יהיה להעביר אותו את הגבול לעזה, כך יוכל להתמזג היטב עם חמאס.
גיבורי המרידה
הצד השני של אותו מטבע בלבול נוגע ליחס של הרשויות והתקשורת לגיבורים הגדולים של המרידה הערבית. את הגיבורים ניתן היה לראות במתחמים היהודיים בלוד, החל מליל הפרעות השני שהתחולל שם. מדובר באנשים שפשוט הצילו יהודים מותקפים, מי שמילאו את החלל האדיר שהותירה ההתאדות של כוחות הביטחון, בעיקר המשטרה.
רוב המצילים הם חובשי כיפות סרוגות, רבים מהם תושבי יו"ש. כך, רבים מהגברים של היישוב יצהר שבשומרון התגייסו מיד, נענים לקריאה של עקיבא כהן מיצהר, שפשוט שמע על הקטסטרופה ולא יכול היה לעמוד מנגד. כל כיתת הכוננות של היישוב אלון מורה הגיעה, לצד קרוב לאלף מתנדבים שנענו לקריאה ברשתות החברתיות ובקבוצות וואטסאפ לבוא להציל.
בתי היהודים, בתי הכנסת, המכינה הקדם־צבאית - כל אלו היו נתונים להתקפות של רעולי פנים ערבים. ירי מהגגות, בקבוקי תבערה, אבנים, התנפלות, שריפה, ניסיונות לינץ'. ומולם התייצבו מאות מתנדבים להגן. היה גם קומץ נערי גבעות מהשומרון שתקפו בחזרה, מרתיעים בכוחות עצמם את האספסוף של הפורעים הערבים. אבל הרוב המוחלט של המתנדבים היו נושאי נשק ברישיון, מי שפעלו על פי החוק, סיפקו הגנה וביטחון, כאשר משטרת ישראל וכוחות הביטחון נעלמו.
הם התייצבו מול רעולי הפנים שדפקו על הדלתות וצעקו אללה אכבר, מול מצבורי האבנים שהושלכו מגגות מסגדים והכיכרות הפומביות, לצד הזקנים שחששו לצאת לזרוק את הפח, ליד האמהות שלא העזו לצאת עם הילדים. מסייעים למי שהתחננו בפני המשטרה להגיע להושיע, רק כדי לשמוע ממוקד 100 שהם יכולים להתלונן במח"ש. גם ארגון "ישראל שלי", בהובלת אחייניתי שרה העצני, התגייס ביום רביעי בלילה, מגלה שהגיע לאזור מלחמה. במקום הוקם חמ"ל אזרחי, שמחלק מתנדבים לשמור בדירות של יהודים, בבית הכנסת השרוף, במכינה הקדם־צבאית.
הם ניסו לתאם את ההגנה עם המשטרה, הכל בהתאם לחוק. אלא שבימים הראשונים לא רק שקיבלו כתף קרה, אלא אפילו עוינות והתקפות מהשוטרים. את חברי כיתת הכוננות של אלון מורה זרקו החוצה מלוד, בכוונה. רק בהמשך התחילה התעשתות אטית והחל שיתוף פעולה. אחר כך הקימו המתנדבים מעין מערך מודיעיני שתיעד מתפרעים־מורדים בשעת פעולה. הם צילמו מיידי אבנים ובקבוקי תבערה, העבירו את כל החומרים לכוחות הביטחון, בתקווה שאלו ימלאו סוף־סוף את תפקידם.
אפילו פינוי משפחות ותושבים שביקשו לעזוב עד יעבור זעם נעשה על ידי הגרעין התורני של לוד ולא על ידי ממשלת ישראל. אלו פונו לאולפנה בפתח תקווה, שהתנדבה לעזור במקום שבו נעלמו רשויות המדינה. אלו אחינו גיבורי התהילה, מי שהתייצבו במקום שבו השכנים אזרחי ישראל החלו לבצע פוגרומים, בתוך תחומי הקו הירוק. מקום שבו הממשלה והמשטרה התגלו בשעתן העלובה ביותר. כמה מאות מתנדבים יהודים התגייסו, הצילו חיים, אבל הרבה יותר מכך - הצילו את הכבוד של כולנו.