התוצאה החשובה ביותר של מבצע "שומר החומות" היא שיקום ההרתעה - לא רק מול חמאס וחיזבאללה, אלא חלקית גם מול פטרונם האיראני. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל אמרו את דברם, אך יש פרטים שטרם נודעו ואולי לא ייוודעו. צה"ל פעל ביעילות, בעוצמה ובמקוריות - ולא רק לארגוני הטרור אלא גם לאיראן יהיו מסקנות מכך. ברור שהיו גם תקלות, כמו בכל מלחמה, אך הן לא פגעו בתוצאות.
אך יותר מהתוצאות המיידיות, חשובות ככל שיהיו, יש לעקוב אחרי ההשלכות האסטרטגיות והמדיניות לפרק זמן ממושך יותר, ובהקשר זה צריך להיות ברור לא רק לחמאס ולג'יהאד האסלאמי, אלא גם לעצמנו ולידידינו האמריקאים, שלא כמו בעבר, כל התנגחות בישראל, לרבות בלוני תבערה, פצמ"רים, וכו' ייענו בתגובה מסיבית. גם האופציה של כיבוש עזה, חרף כל המגרעות, איננה יורדת מהפרק.
יש לציין את תפקודו של פיקוד העורף, שנציגיו נסכו בציבור תחושת אמינות ויציבות. ואם מדובר בעורף, אפשר להעלות על נס את החוסן הנפשי והבגרות של כלל אזרחי ישראל, בראש ובראשונה תושבי הדרום כמובן, שהזימו את הדיבורים האופנתיים על הפילוג, כביכול, בחברה הישראלית.
פחות מוצלחים היו מאמצי ההסברה; אומנם משרד החוץ בהנהגת גבי אשכנזי פעל ביעילות ובהצלחה, אך כמו בעבר, ניכר חסרונו של צומת לתכנון מרכזי של המסרים והעברתם. לדוגמה, העולם "הזדעזע" ממספר הקורבנות בעזה, אך הוא לא שמע דיו שכ־80% מההרוגים היו אנשי חמאס וג'יהאד אסלאמי.
חמאס גם הצליח להשריש את הפייק־תודעה כאילו פעל מול פרובוקציות ישראליות כביכול, ולא כמהלך אסטרטגי מתוכנן לקידום מעמדו בקרב ערביי ארץ ישראל משני צדי הקו הירוק.
יחד עם זאת, ההפגנות הפרו־פלסטיניות החטיאו את מטרתן ואפילו פעלו כבומרנג, שכן, הודות לתשתית הדיפלומטית שהונחה בידי ראש הממשלה ועבודתו השוטפת של משרד החוץ, ידה של ישראל הייתה על העליונה; לא ראינו בעבר דגלי ישראל מונפים במשרדי הממשלה ובמרכזי מפלגות במדינות שונות באירופה, וגם התייחסות השותפות שלנו ב"הסכמי אברהם" הייתה מאוזנת.
אך בעיקר יש לעמוד על ההבדל בין התייחסות ממשל אובמה לזו של ממשל ביידן — אולי למגינת לבם של פוליטיקאים ועיתונאים מסוימים שלא נלאו מלהתריע על היחסים הבעייתיים כביכול בין הנשיא ביידן לראש הממשלה נתניהו — ונכזבו.
אומנם הלחצים להפסקת אש מוקדמת פעלו לרעת ישראל, אך בניגוד לאובמה בזמנו, ביידן מנע החלטה שלילית לישראל שהועלתה ביוזמת "ידידינו" הצרפתים במועצת הביטחון. זאת ועוד, בחזית הביתית שלו, ביידן ממשיך להדוף יוזמות אנטי־ישראליות של השמאל הקיצוני במפלגה הדמוקרטית, כולל בעניין הסיוע הביטחוני.
אך לא לעולם חוסן, ולא רק שלחצי הפרוגרסיבים בקונגרס ימשיכו להוות בעיה בעבור ביידן, אלא שהמדיניות האמריקאית הבסיסית בנושא הישראלי־פלסטיני, פרט לפסק הזמן של טראמפ, לא השתנתה: נסיגה ישראלית מרוב השטחים, התנגדות לבנייה מעבר לקו הירוק ופתרון שתי המדינות.
עד לאחרונה העדיף ממשל ביידן, בניגוד לאובמה ולנשיאים האחרים שקדמו לו, להשאיר את הסוגיות האלה מאחור — גם בגלל הכישלון של אובמה ומזכיר המדינה שלו קרי, אך בעיקר מכיוון שהחליט להשקיע את מרב מאמציה האסטרטגיים של ארצות הברית מול סין, ובגלל התובנה הכללית שהיא איננה מהווה עוד גורם חיוני במזרח התיכון. אולם ייתכן שרתיעה זו תופסק עכשיו, ומבחינת ישראל, אמריקה עודנה מהווה גורם חיוני ותמשיך להיות כזה.
דווקא מפני שיש נושאים שיש ויהיו לגביהם חילוקי דעות בינינו - כגון המסקנה המתבקשת מבחינתנו שלנוכח ניסיון חמאס להשתלט על הזירה הפלסטינית כולה, הקמת מדינה פלסטינית צריכה לרדת כרגע מהפרק - יהיה עלינו להשקיע מאמצים מוגברים כדי שמחלוקות אלה לא יפגעו במרקם הבסיסי של יחסינו החיוניים עם אמריקה.
מבחינה זו, היה מעודד לשמוע את המשפט של ביידן: "עד שהאזור לא יאמר חד־משמעית שהוא מכיר בזכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית עצמאית, לא יהיה שלום". זו טענת ישראל מאז ומתמיד.