קצת כאב לי על ניר דבורי, הכתב הצבאי של חדשות 12. לא נהניתי לצפות בו חוטף מלאה גולדין, אמו של חלל צה"ל הקצין הדר גולדין ז"ל, שגופתו עדיין מוחזקת בידי חמאס המגואלות בדם. זה קרה בתוכנית הבוקר בהנחייתו של ניב רסקין, שלושה ימים לאחר הפסקת האש של מבצע שומר החומות והנה, גופת בנה, זה שנברא בתוך גופה תשעה חודשים ונשק על ראשה בכל פעם טרם יצא להגן על מולדתו, עדיין לא פה.

לאף פוליטיקאי או רמטכ"ל אין אומץ לבקש את גופות החללים אורון שאול והדר גולדין או להתחיל במשא ומתן לשחרור השבויים אברה מנגיסטו והישאם א־סייד. נכון, לא מנהלים משאים ומתנים עם ארגוני טרור, אבל גם לא דואגים לספר בלשכת הגיוס שתצאו אל הקרב ואם יקרה משהו - לא בטוח שתובאו למנוחה נכונה בארצכם.

לאה הגיעה נחושה אל האולפן, ובצדק. בכל מבצע כזה ניצת בה ובזהבה שאול שביב תקווה שהנה, הפעם ישיבו מקבלי ההחלטות את בניהן אליהן. ונכון, אין נשמה באפם, אבל לפחות יהיה קבר לבכות עליו, מקום לשתול בו פרחים יפים, לשיר שירי ילדות שאהבו לשמוע ולספר לבן על געגועי אמו אליו.

בכל מה שאמרה לרסקין ולקהל בבית צדקה. לא אנחנו התחלנו במבצע, אנחנו לא ירינו ראשונים, ואף על פי שיש לנו הצבא הכי חזק במזרח התיכון, שיכול להשמיד בן רגע 50 אלף חמאסניקים חמושים - עדיין היינו הומניים, הקשנו על גגות ונכנסנו איתם באמצעות תיווך כזה או אחר להסכם על הפסקת אש. אבל הילד, איפה הילד?

ולמה רגע לפני שחדלו הטילים מצד כוחותינו, כשהיה ידוע, נהיר וברור שחמאס עייף, פצוע, חבול ומותש, לא התנינו את הפסקת האש בהשבת הבנים?

למען האמת, אין לי ולניר דבורי היכרות מוקדמת, אני עוקבת אחרי התמונות שהוא מעלה בפייסבוק, תמונות שהתקשורת לא מראה, משהו אנושי יותר, חמים יותר, ישראלי יותר. חייל באמצע הארוחה, טנק שירה רגע לפני כן ועכשיו נח לו ומתקרר, צמח קוצני על אדמה רוויית דם, וחלה שקיבל לשבת מתושבי העוטף - כל אלו נעלמים כשהוא עומד מול המצלמה בחזיתות ובמקומות מסוכנים, ומדווח ברהיטות ובנחישות על האירועים המתרחשים.

כשהטיחה לאה בו ובתקשורת את הטענה שלפיה הם לא עושים מספיק כדי להביא למודעות את השבת הבנים, הם לא מדברים עם מקבלי ההחלטות ולא מנסים ליצור רעידת אדמה תקשורתית שתשפיע, בלע ניר את דבריה והצער ניכר בפניו. כשהרימה את קולה ושטפה את רסקין ולפרקים הכניסה את ניר, לא פצה פה, וכשניסה לדבר ולהגיד שלא הוא אחראי, ולא הוא מקבל החלטות, ושהוא כן מנסה כשמתאפשר לו, לא קיבלה זאת.

ראיתי את הג'נטלמניות שבו, את חרדת הקודש הנהוגה פה בארץ, שעם משפחות שכולות לא מתווכחים, שאת צערן לא נוכל לדמיין לעצמנו גם אם ממש נרצה, ואמא שלוחמת כבר שבע שנים כדי לחבק שוב את בנה, גם אם ידיה לא יעטפו את גופו החם כי אם את השיש הקר, לא מגיעה כדי לפגוע, היא מגיעה כדי לפרוק וכדי לעורר.

ובכל זאת, ראיתי שנפגע. לא בשמו, אלא בשם התקשורת כולה, שעוברת שיימינג נוראי עכשיו ברשתות החברתיות ובשיח הציבורי. על אלו שיושבים באולפן תגידו מה שתרצו, אבל הכתבים שיוצאים אל השטח, מביאים את קולות התושבים השקופים, שרק במלחמה הזו הבנתי כמה שקופים הם, כי הבטתי על בתיהם של תושבי השיכונים בפריפריות, על המקלטים הציבוריים והמתקלפים, על האנשים שישבו במקלט, שבע משפחות יחד, והיו צריכים לבקש אוכל, מים וקצת משחקים לילדים, כי אין אפשרות לעלות הביתה ולהתארגן כשכל חצי שעה בממוצע יש כמה אזעקות רצופות. הכתבים הביאו את קולות החיילים בחזית, עייפים אך נחושים, את קולות האבות המתגעגעים, את קולות משפחות הנפגעים ואלו שנהרסו בתיהם והפכו לחורבות של ממש.

אותם הכתבים, ניר דבורי ביניהם, התכופפו בכל פעם שנורה פגז, רצו אל המרחב המוגן 20 פעמים ביום, לא ראו את משפחתם לכל אורך המבצע, לא חיבקו את ילדיהם ולא משנה באיזה גיל הם, ובזמן ששהתה גם משפחתם בממ"ד, כי הפעם שר לו חמאס את "סובו ציון והקיפוה", לא יכלו לחבק, לשמור ולהגן. כי הייתה להם עבודה עיתונאית שלולא היא, היינו נותרים כולנו בעלטה ומנחשים מה קורה.

בסוף דבריה של לאה, ניסה ניר להשחיל משפט אחד ויחיד ואמר משהו כמו "אבל אני לא נגדך". ברגע ההוא נעצרה לאה, הביטה בו בעיניים אחרות, רכות יותר, ואמרה: "גם אני לא נגדך, אני רק מעבירה מסרים". מאותו הרגע בלע רסקין ובלע ניר את כל מה שהיה לה לתת ולהגיד, וכאב כמה שכאב. אחר כך, כשעלה ראש עיריית שדרות לשידור, פנה לניר וגם הוא הלין על התקשורת, ניר כבר לא שתק. זעם פרץ ממנו ובצדק, הוא הגן על עצמו, על שמו ועל חבריו שעושים לילות כימים. והנה אני ממשיכה את הרכבת - אבל מה אשם ראש עיריית שדרות? אוי, עייפתי כל כך, איזו אומה מתישה אנחנו.

אמרו לי, עד מתי יתקבלו החלטות הרות גורל, כאלו שיקבעו את המשך חייהם של כל כך הרבה אזרחים, בין קירות נקיים ועל שולחנות מעץ מצופי לכה מבריקה בידי מספר מצומצם של אנשים, ואנחנו, הקטנים יותר, נישא בתוצאות, ניפגע, נצולק ונתקוף זה את זה למרות הרחמים זה על זה? אלו סדרי עולם שאי אפשר לשנות, לצערי, אבל כל כך כואב לראות את זה.

היא מצולקת, מתגעגעת ובוכייה, והוא עייף, פגוע ובאוזניו עוד צפצופים, וההוא צריך להנהיג את עירו בזמן שיורים עליו מכאן ומכאן, ואנחנו מהבית לא יודעים מה לעשות. עכשיו שקט? מותר לצאת? אפשר ללכת לקניון? לעבודה? לרופא? יש אזעקות? יש התרעות? יש פיגוע סכין ברחוב? רגע, אבל עדיין צריך מסיכה או שכבר מותר בלי? ואם איבדתי את עבודתי ונגמר לי החל"ת, מה אני עושה עכשיו? ולמי להצביע? שוב בחירות? ומי הולך עם מי? רגע, איך ימין קיצוני הולך עם מפלגה ערבית? ואיך יש להוא זמן להישפט וגם לנהל מדינה? ומי הטריד את מי? ומי דיבר בגנותו של מי? ומי שלח את ידו לעכוזה של מי ללא רשותה? ויש אחדות? אין אחדות? והנה, שוב רעש, זה אופנוע או אזעקה?

די, אלוהים, הבהרת לנו יפה שרב כוחך, השנה האחרונה כמעט פירקה אותנו סופית. תעשה שייפסק ונתחיל הכל מחדש ובצורה בריאה יותר.
ותן עוז למקבלי ההחלטות לדפוק על דלתן של האמהות המצפות ולהגיד להן "בואו לראות אותו, הוא חזר הביתה". תחזירו לנו את הארץ הזאת, הביתה.