בערב חג שבועות נהרג מאיר גלויברמן, בן 13 בלבד, בהתפרקות הטריבונה בבית הכנסת בגבעת זאב. שבועיים קודם לכן נהרגו 11 ילדים באסון מירון. מלבדם נהרגו עוד 35 מבוגרים בשני האירועים. קו אחד מחבר בין שני אירועים אלו לבין אסונות מהעבר כמו נחל צפית, אסון ורסאי ועוד.
את כל האסונות הללו ניתן היה למנוע אם רק היו נותנים מקום של כבוד לבטיחות. במילים אחרות, אם את תרבות ה"סמוך" והחלטורה הייתה מחליפה תרבות של בטיחות, אחריות וגישת מניעה.
ארגון בטרם לבטיחות ילדים הוקם לפני 25 שנים בבית החולים שניידר לאחר שד"ר מיכל חמו-לוטם, רופאה במיון ילדים, הבינה שבמסגרת עבודתה במיון היא מטפלת יותר בילדים שנפגעו מתאונות שניתן היה למנוע מאשר בילדים שהגיעו בשל מחלה. ד"ר חמו-לוטם, יחד עם מנהל בית החולים שניידר פרופ' יהודה דנון הקימו את הארגון שחרט על דגלו את החזון לקדם תרבות של בטיחות בישראל.
במהלך 25 שנות פעילותו, הצליח הארגון להביא לצמצום של 53% בתמותת ילדים בתאונות בבית, בדרכים ובפנאי. ועדיין, אחרי כל ההישגים - בכל שנה בממוצע מתים 124 ילדים בתאונות שאת רובן ניתן היה למנוע כמו טביעה, חנק, הרעלה, נפילה, תאונת דרכים ועוד.
להבדיל מלפני 25 שנים, היום ההורים הרבה יותר מודעים. הם חשופים למידע במדיה הדיגיטלית, באמצעי התקשורת ודרך אנשי מקצוע. למרות הידע, עדיין ילדים רבים נפגעים. למעלה מ-200,000 ילדים מגיעים מדי שנה למיון בשל תאונה. כשמנסים להבין איך זה קרה - למה הילד רכב בלי קסדה? כיצד תינוק טבע באמבטיה או בבריכה הביתית? איך הילד הגיע לבלוע חומר רעיל? מדוע ילד נסע ללא מושב בטיחות? - מגלים כי הגישה שהניעה את ההורים היא "לי זה לא יקרה".
אנחנו מאמינים כי הרוב המכריע של ההורים רוצה בטובת ילדיהם, ולא מעוניין שייפגעו - אז איך יכול להיות שהם לא נוקטים בכל אמצעי המניעה הנדרשים?
הבעיה הפרטית של כל הורה היא בעצם הבעיה הלאומית שלנו כמדינה, כחברה. במדינת ישראל רווחת לצערנו תרבות המקדשת תפיסה פטאלית. גישת ה"לי זה לא יקרה" של ההורים היא בדיוק כמו גישת ה"סמוך" של הרשויות, ה"הכול יהיה בסדר" שמגיע עם קריצת עין.
ובאמת הרבה פעמים הכול בסדר והחלטורה עובדת. לא כל ילד שרוכב בלי קסדה נופל ונפגע בראשו, לא כל תינוק שנשאר רגע לבד באמבטיה טובע, ולא כל טריבונה שמחוזקת באזיקונים קורסת. אבל כאשר ילד אחד לא יחזור לתפקד כי נפגע קשות בתאונת אופניים ותינוק יאבד את חייו בטביעה באמבטיה בזמן שהוריו הלכו "רק לרגע" למטבח או ילד אחד או 11 נהרגים בחג בזמן שמאות אנשים נופלים עליהם - מגיע חשבון הנפש. חשבון הנפש מגיע תמיד מאוחר מדי לאחר שהתשלום הנורא מכול כבר שולם.
שני אסונות קטלניים בפרק זמן כל כך קצר חייבים להדליק לכולנו אור אדום ולגרום לנו לשנות מסלול. זה הזמן להפסיק לסמוך על חסדי שמיים או על הקריצה של ההוא שאומר "יהיה בסדר". זה הזמן של כולנו לשנות גישה ולהתחיל לחשוב בטיחות ולפעול למניעה. נכון, זה דורש מאתנו לחשוב על דברים מאיימים ולא להרחיק מחשבות קשות - אבל זוהי הדרך היחידה שתוביל אותנו להבין שאסון יכול לקרות לכל אחד, ובאחריותנו לצמצם את הסיכון באמצעות פעולת מניעה. מניעה חייבת להיות אקטיבית והיא חייבת להפוך לחלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו. כדי שזה יקרה, ההנהגה צריכה לשנות מדיניות אבל האחריות מוטלת גם על כל אחד ואחת מאתנו. אנחנו חייבים את זה לילדים שלנו, חייבים את זה למען העתיד.
הכותבת היא מנכ"ל ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים