קליפורניה, סוף שנות ה־50. האווירה תוססת, מוזיקלית, פרועה. בבית משפחת ווילסון מקים אב המשפחה, מורי, חדר מוזיקה שיש בו פסנתר, פטיפון והמון תקליטים. כמוזיקאי מוכשר אך מתוסכל, שבאמתחתו להיט קאנטרי אחד, ווילסון ראה בילדיו את מי שיכולים להמשיך את דרכו ואולי להצליח יותר ממנו.
הוא החליט ללמד את ילדיו בריאן, קארל ודניס לשיר, והקפיד שיבצעו את השירים בהרמוניות מדויקות, בהשראתן של להקות ביג בנד. הילדים הופיעו במפגשים משפחתיים, ואליהם הצטרף בן הדוד מייק לאב בעל הקול הבריטוני. "הבית היה קטן, אבל המוזיקה תפסה בו מקום גדול", סיפר לימים בריאן. "לאבא היה טעם נהדר במוזיקה".
אבל לאבא היה עוד משהו - יצרים אלימים. הוא נהג להכות את ילדיו, להשפילם, למנוע מהם עצמאות וכל זאת כשאמם אודרי צופה מהצד ושותקת. "אני אוהב את אבא שלי על הכישרון שלו, אבל לא על המכות שהכה אותנו", אמר בריאן.
"הוא הרביץ לנו קשות. היה זורק עלינו דברים ומרביץ לנו עם החגורה. בגלל המכות שלו נעשיתי חירש באוזן אחת. הוא תמיד צעק עלינו ואמר שאנחנו לוזרים ולא שווים כלום".
הילדות הקשה לא ריפתה את ידיהם של בריאן וקארל. בשנת 1959 הם החליטו להקים להקה יחד עם בן דודם מייק, חברם ללימודים אל ג'רדין ושכנם דיוויד מארקס. בהשראת חולצות הפנדלטון הפופולריות הם קראו לעצמם "הפנדלטונס" והופיעו במסיבות של החבר'ה.
בהמשך, בלחץ אמם, צירפו גם את האח דניס כמתופף, אף שלא היה לו רקע בתיפוף. "דניס התחיל ללמוד אצל מורה לתופים בתיכון, ואף על פי שהמורה אמר שאין לו כישרון, הוא התפתח והשתפר תוך כדי החזרות וההופעות", ציין בריאן.
האב לא ויתר על מקומו ולקח על עצמו את ניהול הלהקה. הוא קבע פגישה עם המפיק שלו היט מורגן, והלהקה ביצעה בפניו את שיר העם הידוע "Sloop John B".
מורגן לא התרשם, אבל כשהלהקה ניגנה בפניו את Surfin’, הוא התלהב והחליט לסדר להם הקלטת דמו באולפן מקצועי.
את השיר כתב בריאן בהשראת חוויות הגלישה של דניס, שהיה הגולש היחיד בחבורה. "מורגן אמר שמעולם לא שמע שיר על גלישה", אמר האב.
בהשראת השיר החליף מורגן את שם הלהקה, שלטענתו כלל לא היה קליט, ל"נערי החוף", הלא הם The Beach Boys. כשהשיר יצא בנובמבר 1961, הוא הפך לאחד המושמעים ביותר בתחנות הרדיו בקליפורניה, ולא מעט בזכות חברי הלהקה.
"באותן שנים היו תוכניות של בקשות שירים ממאזינים", סיפר מייק לאב. "נהגנו לצלצל עשרות פעמים לכל תחנה, לחקות בכל פעם קול אחר ולבקש את השיר. כך הוא הושמע שוב ושוב".
למרות הצלחתו המסוימת של השיר, חברות התקליטים שאליהן פנה מורגן כדי להשיג ללהקה חוזה לאריך נגן ראשון - לא התלהבו ודחו את ההצעה. היחיד שזיהה פוטנציאל בשירי הגלישה היה המפיק ניק ונט, שהחתים את הלהקה בחברת קפיטול רקורדס.
בלייבל החדש הם שחררו ביוני 1962 את התקליטון השני, "Surfin’ Safari", שהפך ללהיט ענק וסימן את תחילת שיתוף הפעולה של בריאן וילסון ומייק לאב ככותבי מרבית שירי הלהקה.
באוקטובר 1962 הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון "Surfin’ Safari", שעסק בעיקר בשירי גלישה ומכוניות. אומנם האלבום לא זכה להצלחה רבה, אך החל את סגנון שירי ה"סרף", שהפך לחותם הייחודי של הלהקה והניח את היסודות ל"צלילי קליפורניה". במקביל הם גם קבעו את קוד הלבוש שלהם - חולצות לבנות עם פסים שחורים, אפורים או כחולים.
ההצלחה הגדולה של הביץ' בויז הגיעה בינואר 1963, עם צאת גרסת הכיסוי לשירו של צ'אק ברי - "Surfin’ U.S.A". בריאן כתב ללחן טקסט חדש שעסק, איך לא, בגלישה. "יצאתי עם מישהי שאחיה הכיר את כל אתרי הגלישה הכי טובים", סיפר. "כששמעתי ברדיו את השיר של צ'אק, התחלתי לזמזם מילים בהשראת אותם אתרי גלישה, וכך נולד השיר".
בשנתיים הבאות הם שחררו בזה אחר זה להיטים גדולים, שהפכו אותה ללהקת הרוק הגדולה בארצות הברית. אבל כל זה עמד להשתנות, והם לא ידעו זאת.
הצרות החלו
בפברואר 1964, בעוד הביץ' בויז נהנים בסיבוב הופעות עולמי באוסטרליה, להקה בריטית חדשה, הביטלס שמה, נחתה באמריקה והופיעה בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית בהנחייתו של אד סאליבן. עם תום ההופעה אמריקה כולה נשטפה בביטלמאניה. חברי הביץ' בויז, שחזרו מעודדים מסיבוב ההופעות, הבינו שהפופולריות שלהם בסכנה.
"אחרי אותה הופעה הביטלס כבשו את חמשת המקומות הראשונים במצעד האמריקאי וגרמו לנו להבין שאומנם אנחנו טובים, אבל הם מטורפים", סיפר בריאן. "הבנתי שאני צריך להתעלות על עצמי והתחלנו, מייק ואני, לתת גז בכתיבת השירים. יצרנו את '’I Get Around", שהיה ללהיט הראשון שלנו שהגיע למקום הראשון במצעד האמריקאי והדיח את הביטלס. שרנו כל שיר מכוניות וגלישה אפשרי, עד שהבנו שכבר אנחנו לא יכולים לרכוב על זה יותר".
למרות הצלחת השיר, בתוך הלהקה הצרות רק החלו. "במהלך הסשן מורי התחיל להפריע ולהגיד שהשיר מטופש, אבל הוא בעצם רק התרגז מזה שבריאן עלה עליו כמפיק מוזיקלי", סיפר ג'רדין. "הם התחילו לריב ובריאן פיטר את מורי מניהול הלהקה".
ג'רדין סיפר שהחיכוכים עם מורי התחילו עוד קודם: "מורי היה קונס אותנו ב־100 דולר בכל פעם שהיינו מפשלים בהופעה או מדברים עם מעריצות מאחורי הקלעים. דניס, שהיה אליל הבנות, צבר חוב של 1,000 דולר ולא רצה לשלם, מה שיצר חיכוכים בלהקה והוביל לעזיבתו את בית הוריו. אותה לבה גועשת של אגו - התפוצצה באותו סשן הקלטות".
אחרי שפוטר, מורי שבור הלב ניסה לנהל להקות סרף אחרות, אבל הן לא זכו להצלחה. מערכת היחסים הסבוכה שלו עם ילדיו נמשכה עד מותו בשנת 1973, ובימיו האחרונים הצליח להשלים דווקא עם דניס.
בשנת 1965, כשהלהקה כבשה בשנית את המקום הראשון במצעד האמריקאי עם "Help Me, Rhonda" והייתה בעיצומו של סיבוב הופעות עולמי, החליט בריאן לפרוש מההופעות ולהתמקד רק ביצירת שירים והפקה מוזיקלית באולפן.
"לבריאן היו כמה עבודות במקביל: הוא גם כתב, גם הפיק, גם הלחין, גם עשה עיבודים קוליים וכלים, ונוסף לכל המתח הזה הוא גם היה צריך להופיע", סיפר המוזיקאי ברוס ג'ונסטון, שנקרא למלא את מקומו בהופעות ובהמשך הצטרף גם להקלטות.
עם ג'ונסטון כחבר החדש בלהקה, זכתה הלהקה ביולי 1965 ללהיטה הבא "California Girls". "זה שיר שנכתב בהשראת טכניקות האולפן של המפיק המיתולוגי פיל ספקטור", סיפר בריאן. "הוא ערבב בין צלילים מנוגדים ושונים ושם דגש רחב על ההרמוניות, וזה מה שהוביל אותי לעבד את השיר בצורה הזו".
במהלך העבודה על השיר חווה בריאן התנסות ראשונה עם האויב הכי גדול שלו: הסמים. "קודם לכן עישנתי מריחואנה וזה פתח לי את המוח", סיפר. "אבל באותו סשן התחלתי להשתמש גם ב־LSD, כי רציתי להתמודד עם המתחים והמשימות שהוטלו עליי ולהרחיב את היצירה, וזו הייתה הטעות הכי גדולה שלי".
דניס, קארל ומייק השתמשו אף הם בסמים. קארל התמכר להרואין בסוף שנות ה־70, דניס צרך כמויות גדולות של LSD, קוקאין ואלכוהול. "ורק אל ג'רדין וברוס ג'ונסטון לא נגעו בסמים", אמר בריאן. "הם היו הילדים הטובים".
"אני רוצה שאנשים יבינו שסמים יכולים להיות מאוד מסוכנים", אמר בריאן. "מהסיבה הזו אני תמיד מדבר על ההתנסויות הרעות שלי עם סמים. זה מעציב אותי לחשוב שיש מוזיקאים שנכנסים לסמים כדי לנסות ליצור כמו המוזיקאים שהעריצו בעבר. מוזיקאים אמיתיים מנגנים טוב גם כשהם נקיים".
שוברים תדמיות
תחת השפעת סמים הקליטה הלהקה בספטמבר 1965 את אלבום הקונספט "Beach Boys’ Party". בין גרסאות כיסוי לשירים ידועים שחברי הלהקה אהבו, בהם גם שירים של בוב דילן והביטלס, הם סיפרו בדיחות, והאווירה הייתה של מסיבה. אחד השירים מתוך האלבום הזה היה "Barbara Ann", קאבר לשיר של להקת הרג'נטס, שבלי להתכוון הפך לאחד משירי הדגל של הלהקה.
כעבור שנה החל בריאן לעבוד על האלבום הבא, והושפע מאוד מהאלבום "Rubber Soul" של הביטלס, שהציג שילוב בין פופ, רוק ומוזיקה הודית עם אלמנטים פסיכדליים. בריאן צלל להרפתקה יחד עם חברו, כותב הג'ינגלים והפזמונאי טוני אשר בניסיון לשבור את התדמית של הביץ' בויז כלהקת סרף כיפית ולהפוך אותה ללהקה רצינית ועמוקה. ואכן, "Pet Sounds" הפך לאחד האלבומים המהפכניים והמשפיעים בעולם המוזיקה.
"לקחתי סמים, שפכתי חול על הרצפה והתחלתי לנגן על הפסנתר - כך בעצם נולד האלבום", סיפר בריאן. "כשהקלטנו את האלבום ידענו שהוא טוב. לא הרגשתי שום מתח לגבי השאלה אם הוא יצליח או לא - פשוט זרמתי".
"עבדנו קשה על ההרמוניות באלבום הזה", כתב מייק לאב בספרו האוטוביוגרפי "Good Vibrations - My Life As A Beach Boy".
"הקלטנו בערך 20 טייקים על כל שיר עד שהרגשנו שזה לא פחות ממושלם. בהתחלה היססתי, כי בריאן החליט לשנות לחלוטין את הנוסחה המצליחה של הלהקה, אבל הוא התעקש, אז נתתי צ'אנס. כששמענו באולפן את ההרמוניות, ידענו שיש פה משהו ייחודי. רצות שמועות שאני לא אוהב את האלבום הזה, אבל זה בולשיט, אני מאוד גאה בו ובעשייה שלנו. בשורה התחתונה, אפילו ג'ון לנון אמר פעם שזה האלבום הכי טוב שהוא שמע בחייו, ופול מקרטני אמר שהאלבום היווה השראה עבור הביטלס ליצור את 'סרג'נט פפר'. מי צריך יותר מזה?".
כשיצא האלבום במאי 1966, הדעות לגביו היו חלוקות. "בארצות הברית בהתחלה לא הבינו אותו, רק ההיפסטרים והמסוממים", כתב לאב בספרו. "בבריטניה האלבום הפך להצלחה מסחררת והגיע למקום השני ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר באותה שנה".
במקביל לעבודה על "Pet Sounds", ווילסון עבד על לחן חדש שלו. הלהקה הקליטה אותו ב־17 סשנים בארבעה אולפנים ובתקציב של עשרות אלפי דולרים, מה שגרם למנהלי חברת התקליטים קפיטול לצאת מכליהם. "הם חשבו שהשתגעתי, ואולי זה נכון", אמר ווילסון.
"אבל חיפשתי את הצליל המושלם כמו ששמעתי בראש שלי. הקטעים לא היו קשורים זה לזה וחוברו מתוך המחשבה ליצור חוויה פסיכדלית. שילבתי גם הקלטות שהקלטתי של נביחות כלבים, כי אמא שלי לימדה אותי שכלב נובח רק על אנשים שיוצרים ויברציות רעות, והשיר בעיניי היה צריך לתאר את בני האדם היוצרים ויברציות טובות".
ההשקעה הוכיחה את עצמה. כשיצא השיר "Good Vibrations" באוקטובר 1966, הוא העפיל היישר למקום הראשון במצעד הפזמונים האמריקאי והשלים את המהפך המוזיקלי של הביץ' בויז ללהקה מורכבת ועמוקה, רחוקה מסגנון הסרף שאיתו פרצה.
אבל ההצלחה שככה מהר. במאי 1967 סיבוב ההופעות האירופי נקטל על ידי המבקרים, שטענו כי "עבר זמנה". הופעתם המתוכננת בפסטיבל הרוק הנחשב מונטריי בוטלה בתואנה שהסאונד מיושן לעומת הרכבי הרוק החדשים שהוזמנו להשתתף באירוע.
בריאן וחברי הלהקה החליטו לנסות לחפש סאונד חדש שיתאים לתקופה, אך חברת התקליטים העדיפה שהלהקה תמשיך בקו הידוע שלה.
"בריאן כבר לא יכול היה להמשיך עם הקו הזה", סיפר קארל ווילסון. "הוא חיפש את הדבר החדש הבא. ובכלל, כולנו רצינו להתנסות בסגנונות חדשים אבל היינו מחויבים לחוזה. אז במקביל לעבודה על אלבום שממשיך את קו 'Good Vibrations', עבדנו באולפן הביתי של בריאן בלי להיות כפופים להחלטת מפיקי התקליטים".
אלא שהאלבום הבא של הלהקה, "Smiley Smile" שנכתב בהשראת הכמיהה לחדש, ויצא בספטמבר 1967, נחל כישלון צורם. למעשה, עד 1974 האלבומים שלה לא הצליחו, והלהקה התמקדה בהופעות עם להיטיה הישנים והמוכרים.
הרוצח השקט
בשנת 1968 בילה דניס ווילסון לילות רווי אלכוהול וסמים עם כותב שירים צעיר ותמהוני בשם צ'ארלס מנסון. דניס לחץ על חברי הלהקה לשתף פעולה עם מנסון ולהקליט שיר שכתב בשם "Never Learn To Love".
מכיוון שדניס רצה קרדיט על הכתיבה, הוא קנה ממנסון תמורת אופנוע וכסף את זכויותיו ככותב השיר, והלהקה הקליטה אותו. לאחר שמנסון הפך לאחד הרוצחים הידועים לשמצה בעולם, הוא דרש מהלהקה את הקרדיט שעליו ויתר. עורכי הדין של הלהקה עשו הכל כדי למזער את הנזקים. "לא היינו גאים ברגע הזה", כתב מייק לאב בספרו. "ובטח שאחרי שהתפרסם דבר רציחותיו של מנסון, לא רצינו שהציבור יידע מזה, אז עשינו הכל כדי להשתיק את ההסתבכות הזו שדניס המיט עלינו".
באותה שנה, לאחר שמצבו הנפשי הידרדר בעקבות כישלונות שיריו ולאחר שההתמכרות לקוקאין הובילה לפרנויה קשה, אשפז בריאן את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי. "ברגע שאתה מקוטלג כ'גאון', אתה חייב להמשיך להצליח, אחרת השם שלך הופך לרפש", אמר בריאן. "הייתי קורבן של תעשיית המוזיקה. לא חשבתי שאני גאון. חשבתי שיש לי כישרון, אבל מעולם לא החשבתי עצמי כגאון".
בתחילת שנות ה־70, לאחר שהשתקם ניסה ווילסון להתמקד בעשייה ועבד עם הרכבים שונים, ללא הצלחה יתרה. ביוני 1973, אחרי מותו של אביו מורי, חזר להתמכר לאלכוהול, לסמים ולהרס עצמי.
אותה שנה יצא לאקרנים הסרט "אמריקן גראפיטי", שבו התנגנו כמה משירי הלהקה. בעקבות הצלחת הסרט הוציאה חברת קפיטול אלבום אוסף ראשון לביץ' בויז, שכלל את להיטיה הגדולים מהשנים 1962־1965. האלבום העפיל למקום הראשון ברשימת האלבומים הנמכרים ביותר באמריקה והחזיר את העניין בלהקה.
למרות ההצלחה, מצבו של בריאן המשיך להידרדר. באוקטובר 1975, בעידוד משפחתו וחבריו ללהקה, הוא אושפז שוב וטופל באופן אינטנסיבי על ידי הפסיכיאטר יוג'ין לנדי, שלדברי חברי הלהקה רק החמיר את מצבו.
"לנדי ניסה להשתלט על מוחו של בריאן", אמר ג'רדין. "הוא לא נתן לו להיפגש איתנו יותר מדי, שכנע את בריאן לתת לו קרדיט כמפיק התקליטים שלנו ובעצם תפקד כחבר להקה. הוא היה היוקו אונו של הביץ' בויז. ניסינו לשכנע את בריאן לפטר אותו, אבל השליטה שלו על בריאן הייתה עצומה".
"לנדי שלט על בריאן 24/7 והפך אותו לשפוט שלו", כתב לאב בספרו. "רק ב־1988, כשבריאן הבין את זה - הוא פיטר את לנדי. בשנת 1989 מטופלים תבעו את לנדי ונשלל ממנו הרישיון כמטפל".
"ד"ר לנדי לא אוהב שאני בקשר עם המשפחה שלי", סיפר ווילסון בראיון בשנת 1988. "הוא חושב שזה לא בריא. הוא גרם לי לא לדבר עם אחיי קארל ודניס במשך הרבה שנים, כי הוא טען שזה שאנחנו באותה להקה - אנחנו לא צריכים להיות חברים. בכל פעם שאני נזכר בו אני רותח מזעם איך כמעט נתתי לו להרוס את חיי".
מה ששלו, שלו
השנים חלפו, וב־1979 פוטר דניס מהלהקה. "הוא התחיל לאבד את זה, נתן להתמכרות להשתלט עליו", כתב לאב בספרו. "הוא היה מכור כבד להרואין וכבול במערכת יחסים הרסנית עם השחקנית קרן לם, שהוא כמעט הרג. לא יכולנו לטפל בו".
באפריל 1980 קארל ווילסון עזב את הלהקה וניסה לטפח קריירת סולו. "הגענו לצומת דרכים. כבר לא היינו רלוונטיים, לשירים שלנו לא הייתה משמעות בעיניי", אמר בראיון לאחר עזיבתו. "תמיד אהיה חלק מהביץ' בויז, אבל אני רוצה גם לחפש משמעות בעצמי". הוא חזר כעבור שנתיים ללהקה, לאחר כישלון אלבום הסולו שלו.
כעבור שנה טרגדיה הכתה במשפחת ווילסון. בדצמבר 1983 טבע דניס למוות במרינה דל ריי, כשבדמו נמצאה כמות עצומה של אלכוהול. "הוא היה עוגן במשפחה ותמיד חיזק אותי", סיפר בריאן בהלווייתו. "כשהוא נפטר - משהו ממני גם מת".
ביולי 1985 שב בריאן ללהקה להופעה במופע הצדקה המתוקשר, ה"לייב אייד". אותו מופע, שצפו בו מיליוני בני אדם ברחבי העולם, החזיר ללהקה את הפופולריות. כעבור שלוש שנים היא הוזמנה להקליט את שיר הנושא מסרט הנעורים בכיכובו של טום קרוז - "קוקטייל".
שנות ה־90 היו דרמטיות במיוחד ללהקה: סכסוכים משפטיים על זכויות כתיבת השירים בין מייק לאב לבריאן ווילסון גררו את בני הדודים לבית המשפט. "שמתי לב שעל כמה מהשירים שאני אחראי לכתיבתם לא פחות מבריאן, לא ניתן לי קרדיט, אז החלטתי לדרוש מה שמגיע לי, זה הכל", סיפר לאב. בסופו של דבר הוא זכה במשפט וקיבל תמלוגים רטרואקטיביים.
ב־1998, אחרי מאבק בן שנה במחלת הסרטן, שבמהלכו המשיך להופיע, מת קארל. "הוא היה חבר הלהקה הכי קרוב אליי והחבר הכי טוב שלי", הספיד אותו לאב. "אני מתגעגע אליו".
בתחילת שנות ה־2000 הדם הרע בין בריאן למייק כבר היה בלתי נסבל, עד שהם החליטו להפריד כוחות ולהופיע עם הרכבים שונים ומתחרים שמבצעים את להיטי הלהקה. בית המשפט הורה ששם הלהקה יהיה שייך ללאב, וכך היה. בשנים האחרונות לאב וג'ונסטון מופיעים יחד וג'רדין ווילסון יחד.
הפעם האחרונה שבה נראו חברי הלהקה המקוריים ביחד הייתה ב־2012, בספיישל טלוויזיוני שלאחריו יצאו לסיבוב הופעות מוצלח. "יותר מאשמח לשתף פעולה עם בריאן וליצור שוב מוזיקה חדשה", אמר לאב בתום המופע.
למרות זאת, עד כה זה לא קרה. בתקופת הקורונה השניים התנגחו זה בזה ברשתות החברתיות. לאחרונה פורסם כי ווילסון ולאב במגעים לגבי איחוד כוחות השנה במופע לציון חגיגות 60 שנים ללהקה. אלא שהשניים לא אישרו את הדבר. אבל גם לא הכחישו.