בניתוח והפקת לקחים של האירוע, המסקנה הראשונה שאליה הגעתי הייתה שליוסי סתומיאן היה יום חופשי. זה נתון שחייבים להתייחס אליו כאל מחולל העבירה. "רון, מחר אני בחופש", הוא אמר לי בשיחת טלפון, "ואני לוקח אותך ואת שמעון בשעה 12:00 לארוחת בוקר מלכותית, באמת של הביוקר. אל תאכל בערב, כדי שתהיה רעב מספיק".

"איפה זה המלכותי הזה, יוסי", שאלתי אותו, "אל תשכח שהגמד עדיין בשלבים של ההכנה לשינוי מין. הוא לא אוכל גלוטן ופחמימות בכלל, ולא בטוח שבמלכותי הזה יהיה לו פלפל חריף. אתה יודע שהוא לא יכול בלי".

"אתה לא סומך עליי", הוא שאל, ומיד עניתי: "ממש לא. יש לך עבר של נפילות. אין חתולייה שעוד לא לקחת אותנו אליה. והאמת שאני די היסטרי שתפיל אותנו עוד פעם". אז הוא ביקש עוד צ'אנס אחרון כדי להוכיח שהפעם הוא יבצע תיקון על כל הפאשלות הקודמות, שבעטיין נקנס, אף שמחלנו לו לבסוף. נכנעתי.

למחרת ב־11:30 יצאנו לדרך. שאלתי לאן נוסעים, וסתומיאן ענה "להוטל מונטיפיורי". שימעל'ה "הגמד" ענה מיד: "אוי אמא, כואב לי בלבלב. תקשיב לי, רון, יוסי זה מפגר על מלא, בוא נישאר בשכונה ונמצא משהו לאכול. אני לא סומך עליו".

ניסיתי להציל את המצב וביקשתי משימעל'ה שיתקשר ל"בנדיקט" לברר אם יש מקום. הוא ניסה להתקשר והם לא ענו. "אני רוצה לקחת אתכם למקום יוקרתי, ואתם מתעקשים להיות פרימיטיביים", קונן הסתום, "סע לאן שאמרתי, הזמנתי לנו מקום במרפסת כדי שתוכל לעשן. תראה איזה מפיק גדול אני. על הכל אני חושב".

סיפרתי להם שהייתי במסעדה הזו עם כיפוש וחברים לפני הקורונה, בארוחת ערב ביום שישי, ואנחנו נשלם את המשכנתה עד 2030, כי הם לא הסכימו שאתרום להם כליה של כיפוש במקום. שימעל'ה "הגמד" התחיל למנות את כל העקיצות של יוסי, בארץ ובחו"ל, בחמש השנים האחרונות. "הבעיה היא אתה", הוא פסק. "אתה עדיין מאמין לו, כי כשמדברים על אוכל אתה שוכח הכל, כי אתה מתלהב. אני יודע שזו הולכת להיות נפילה, ואני יודע שאני אקנוס אותו על זה".

קבלה בבית מלון (צילום: אינגאימג)
קבלה בבית מלון (צילום: אינגאימג)

הגענו, לא הייתה חניה. אמרתי שנעשה עוד סיבוב, אבל סתומיאן קפץ: "מה פתאום? יש להם חניה פה. תיכנס לחניון שלהם". הבחור במחסום אמר שזה מתבטא ב־60 שקל, וצריך להודיע למלצר/ית בסיום הארוחה. יוסי אמר שהוא הולך לדאוג להזמנה. שימעל'ה אמר לי: "בוא נברח לאידיוט הזה. איתן התקשר אליי שנבוא אליו לבריכה. הוא יכין לנו ארוחת בוקר של אלופים, וגם נרבוץ על מצופי אטריות במים. למה אתה לא מקשיב לי? אני הפלתי אותך פעם? יוסי יפיל אותנו. אתה יודע ואני יודע".

השבתי לו שלא נעים, הבנאדם השקיע במחשבה עלינו וגם הפתיע ביוזמה, אפשר לתת לו צ'אנס אחרון. הגיע מלצר, חילק לנו את דף התפריט היומי. הפלא ופלא, לא צוין בתפריט שיש ארוחת בוקר. "הבוקר הסתיים אצלנו ב־12:00", ענה המלצר לשאלתי, "עכשיו זה תפריט ביניים. מעניין אתכם לשמוע על הקוקטיילים שלנו?".

שימעל'ה הזדקף מיד. "לא, תודה. לטומטום המגודל הזה", הוא אמר והצביע עליי, "אסור לשתות אלכוהול. תן לנו בבקשה כמה דקות".
אני הבנתי אותו מיד. לא נעים להתעלל ביוסי ליד גורם חיצוני לחבורה. המלצר הלך, ושימעל'ה הסתובב לסתומיאן והתחיל לתת לו בראש. "כמה דפוק אתה יכול להיות? אין פה ארוחת בוקר. איך לא ידעת? למה אף פעם אתה לא יודע? 35 שנה אני סוחב אותך על הגב, אתה לא מפסיק להפיל אותי, ואני לא לומד. אני אשם, זה לא אתה, כי אתה מוגבל".

התפוצצתי מצחוק, ושאלתי מה נאכל. יוסי התעלם מדברי התוכחה של הגמד ואמר: "כל הזמן הוא מתלונן. אני מלמד אותו קולינריה, להיות 'פודי', אבל הוא מתלונן. אני רואה שיש פה סלט אנדיב. אולי נאכל אנדיב?".

כמעט נחנקתי מהצחוק, אבל הצלחתי לבטא שאלה: "מה זה אנדיב, יוסי? תסביר לי".
שימעל'ה סימן לי תנועה של חניקה על הצוואר, והליט את פניו בכפות ידיו הגדולות.

"נדמה לי שזה חסה מיוחדת כזו. הנה תראו את האישה לידנו עם הילד, תביטו בצלחת שלה. רון, אתה מדבר אנגלית, תשאל אותה אם זה אנדיב".

שטוף דמעות מהצחוקים הסתובבתי, וראיתי אישה אוכלת בעדינות ופורסת עלי חסה שנראו יפה, מצלחת קטנה. פניתי ליוסי ואמרתי לו: "לא, תשאל אותה אתה, אנחנו נחכה. תתחיל באקסקיוז־מי", שוב התפוצצתי מצחוק. "אנחנו שלושתנו ביחד משהו כמו 350 קילו. אתה רוצה שנשבע מהעלים האלה? תגיד, אתה אמיתי? מה נסגר איתך?".

המלצר חזר. ממראה פניו הבנתי שהוא ממש מאוכזב שהשולחן שלנו נפל עליו. תפסתי יוזמה ואמרתי לו: "אני רוצה בבקשה אומלט. אפשר קצת ירקות ליד? קצת גבינות וממרחים והרבה לחם? אין לי בעיה עם החיוב הנוסף".
הוא היה מאוד סבלני כלפיי וענה: "בחירה מצוינת. באומלט שלנו יש גאודה ונגיעה שמנת. כתוספת יש לנו סלטון עלים ירוקים. ואני אדאג לכם ללחמים".

השניים הנוספים בשולחן אמרו "גם אני רוצה אומלט". המלצר פנה לדרכו, ושימעל'ה פנה אליי. "רון, אתה יותר טיפש מיוסי, בחיי. אתה מזמין חביתה ב־86 שקל? עם סלטון? מה אני אוכל פה? אני לא אוכל לחם".

הרגעתי אותו שזה אומלט, בטח זו מנה גדולה וזה יספק אותו. "מה ההבדל בין אומלט לחביתה?", שאל הגמד, עניתי שאין לי מושג, "אבל תשאל את הגסטרונום הגאון לידך, הוא בטח יודע", ושוב התפוצצתי מצחוק.

הוא המשיך לקלל את יוסי באלף קללות, אבל בינתיים הגיעה סלסילת לחמים עם חמאה הולנדית. "שימעל'ה, תצלם כדי שנשלח לנשים, שיראו כמה אנחנו תרבותיניקים. אוכלים עם מפיות בד, והרבה סכו"ם על השולחן".

אבל הגמד היה בדיכי מהאירוע ולא רצה לשתף פעולה. "נמאס לי מכם. אחד מטומטם לגמרי, השני משתף איתו פעולה וצוחק. אני באמת מגנט לפסיכים". הלחמניות היו טעימות מאוד, באמת. וחמאה הולנדית, הלו, יש מצוקה של חמאה בארץ. נכון שאמא שלי יודעת לחבוץ חמאה לבד, כי זה מה שהיא עשתה בשנות הצנע בארץ, אבל היא בגבעתיים.

ממש לפני שהזעקנו את המלצר כדי לשאול אותו מה מעכב את המנות, בשיטה שלמדתי מאייל גפן - "ובכן אדוני המלצר, אני מרשה לעצמי להסיק שיש לכם בעיות במטבח, האם אדוני חושב שאתם זקוקים לסיוע?" - הגיע המלצר עם שלוש הצלחות. הן היו יפות, לבנות וגדולות. נחה בהן חביתה מגולגלת, שקוראים לה אומלט, וספל קטן מעוצב, שנחו בו שמונה עלים. יפים כאלה, מסוגננים. עלים של הביוקר.

שימעל'ה התפוצץ מצחוק. "חחחחח... תגיד למלצר שיביא כף, כי האוכל הזה ענקי, לא נסיים את זה עם מזלג וסכין...חחחח...".
דמענו מהצחוקים, יוסי גיחך ושאל מה נזמין לאכול, כי זה לא מספיק. "אני כבר אכלתי ארוחת בוקר גדולה היום, אני פשוט חושב עליכם", הוא סיים.

אני ביקשתי שיעצרו הכל. "שימעל'ה, צלם לי את הצלחת, אני רוצה לשלוח לכיפוש, כדי שתדע מה אני רוצה לאכול כל בוקר", הסברתי לו. הוא נדרש לזמן כדי לייצב את היד והטלפון, בגלל הצחוק, אבל הוא צילם ושלח לה. "תאכלו לאט־לאט, ביסים קטנים. לא להתנפל, זה ייגמר מהר מדי", הסברתי להם. שאלתי את יוסי, ה"פודי" שלנו, כמה ביצים יש בכל אומלט. "אני מעריך שיש שתיים. אתמול קניתי שתי תבניות ביצים הביתה, עלה לי 25 שקלים. אבל יכול להיות שאלה ביצי חופש, אז הן יותר יקרות".

שימעל'ה הביט בו במבט רצחני. "ביצי חופש? למה אתה רואה פה לול בחצר? אני לא שמעתי פה קוקוריקו של תרנגולות. איזה סתום אתה, אלוהים. אתה בטח גם משוכנע שביצי חופש מטיל רק תרנגול. אלוהים אדירים, אין יום שאני עדיין לא מופתע ממך". תכלס האומלט היה טעים, וגם העלים, עד כמה שעלים יכולים להיות טעימים. כל הנוכחים במרפסת הביטו בנו, כי לא הפסקנו לצחוק. יוסי ואני סיימנו את הלחמניות, אבל התביישנו לבקש עוד. רק אצל דני בשכונה אנחנו מבקשים בימי שישי שיפרוס לנו חלה, שיכין טחינה עם לימון. אף שהוא מקטר, משאירים לו 30 שקל והולכים. הוטל מונטיפיורי זה לאוליגרכים, לא לפרולטריון כמונו.

מסעדה (אילוסטרציה) (צילום: אינגאימג')
מסעדה (אילוסטרציה) (צילום: אינגאימג')

נועם התקשר. הבחור, קיבוצניק לשעבר מגבעת חיים, שכח מזמן מחדר האוכל המשותף שבו גדל. היום הוא יזם נדל"ן אליטיסט, שאוכל במסעדה הזו כמה פעמים בשבוע, כמו בשיר "בלדה לעוזב קיבוץ". שימעל'ה סיפר לו איפה אנחנו, והוא מאוד שמח שהתקדמנו בחיים, והציע לנו להזמין סשימי.

"תזמינו כמה מנות, כי זה צלחות קטנות", הוא הדגיש. נחנקנו מהצחוק. ואז התקשרה כיפוש. "מאמי, אני ממש נעלבתי. זה מה שאתם אוכלים בחוץ, ועוד במונטיפיורי? למה לא התקשרתם אליי? הייתי מכינה לכם אומלטים כאלה, עם סלט ירקות ולא סלט עלים קטן, סלט פירות אמיתי ומה שרק הייתם מבקשים. וגם אפיתי כבר שתי עוגות לשבת".

מאחר שהשיחה הייתה על רמקול, שימעל'ה הזדרז לענות לה. "כיפוש, את לא מסוגלת להבין. זה סתומיאן הפיל אותנו. אני נשבע לך, אני מת מרעב. בעלך זה בכלל טומטום־על־מלא, אני סתם נגררתי. תמיד הם עושים לי את זה, ואני לא לומד. אבל היום יוסי ישלם על פשעיו החברתיים. זהו, היום אני לא מוותר לו. חוסך שבטו, שונא בנו. אחרת הוא לא ילמד".

כיפוש התנגדה לפסק הדין הנחרץ. "אתם לא בסדר. ידעתם שהוא יפיל אתכם, כי ככה זה תמיד. אז אתם שותפים, ואתם משלמים כולכם את העונש. מאמי, אני מתכוונת לזה. פעם הבאה תאכלו אצלי, לא יעלה לכם גרוש". המלצר הגיע עם הצעה לשמוע את תפריט הקינוחים. ביקשנו רק קפה, ואני סבור שמדד האכזבה אצלו מאיתנו גדל בהתמדה. יוסי אמר שהפגנו צרכנות נבונה. "קפה נשתה אצל חיים. אנחנו לא צריכים קולומביאני, אנחנו רגילים לעלית. הכל בסדר".

שילמנו ועפנו משם. שימעל'ה עוד הביט על בניין המלון, ואמר שיפה כאן. "אתה יודע מה נזכרתי", הוא אמר פתאום, "אתה זוכר שלפני משהו כמו ארבע שנים סתומיאן חגג יומולדת ב'שילה' בבן יהודה? אתה זוכר שהוא טלפן אלינו: 'מה, לא תבואו לשתות איתי כוס יין?'".

אני זוכר, בטח שאני זוכר. מהצחוק כמעט הקאתי את האומלט ברחוב, אבל השתלטתי על עצמי. "אתה זוכר שבאנו עם הנשים", המשיך שימעל'ה, "והשף בא אלינו ואמר: 'אני יודע מה אתם אוהבים, תשאירו לי'? אני זוכר הכל, כאילו זה קרה אתמול. הורדנו שם טונה כסף, והבטחתי לכם שיחלפו שנים עד שתגררו אותי שוב פעם לשם. אז אותו דבר כאן. בשבילי מונטיפיורי זה רק ימין משה בירושלים. לא טומטום כמוך ולא סתום כמו יוסי, יגררו אותי לאכול כאן ברקפסט של אלופים".

הגעתי הביתה. כיפוש בדיוק סיימה להכין לזניה של בשר. הבטתי בתבנית ואמרתי לה: "תחתכי לי קובייה כזו גדולה", סימנתי לה עם היד, "אני רעב".

שימעל'ה העלה תמונה בקבוצה שלנו בוואטסאפ, אוכל צהריים בבית, ומביט למצלמה של חגית בעצב. יוסי שלח קליפ שהוא צולה סטייק על מחבת, ובישר: "זה רק 300 גרם. אני מת מרעב, אבל לפחות לא אלך לישון על בטן ריקה". סיימתי לאכול ומיהרתי למיטה. פתחתי וואטסאפ, איתן שלח לנו הודעה: "נו, מה קורה איתכם? אתם באים? לחתוך סלט גדול? בא לכם שאכין שקשוקה, וגם תפו"א בתנור עם שמנת? יש לי פה לחם מדהים". התביישתי לענות לו, נרדמתי עם הטלפון ביד. אבל לפחות היה יום של צחוקים.

נ.ב.
הנה רשימה של נושאים שהעדפתי לא להתייחס אליהם השבוע, מחמת המיאוס.
• הרכבת ממשלה - נפתלי בנט עם תסמונת נפוליאון, רק ללא ניסיון, משחק בכמה קבוצות, בכמה ליגות, ובכולן הוא לא פוגע בכדור. אגב, חמש מערכות בחירות מתבטאות בכ־14 מיליארד שקל. כלום כסף, באמת.

• שרת התחבורה מירי רגב, להלן "המחוננת", דורשת לעצור את תכנון המטרו ולהוסיף לה תחנה ליד הבית. היא צודקת לשיטתה, כי בשביל מה צריך להיות שרת תחבורה אם את לא דואגת ליישוב שלך, לשכונה שלך, למשפחה שלך? וכמובן, תשעה מינויים של מקורביה לדירקטוריונים שונים באחריותה. וכמובן הרציפים של הרכבת, שאפעס, גבהו ב־20 ס"מ מעל הקרונות. זה יכול לקרות לכל אחד, גם לי.

• החרדים מתנגדים נמרצות להקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט העליון לאסון ההילולה במירון. לחלופין יזם יעקב אשר הצעת חוק לאגם הדרעק: ועדה "ציבורית" שתכלול שבעה חברים: ארבעה חברים ימנה אריה־גאנעב־זכאי־צדיק־תמיד, אחד ימנה העבד אמיר אוחנה, אחד שר הדתות מש"ס, ועוד אחד מטעם שר הדתות. זו תיאוקרטיה, כך אנחנו נראים.

• סמוצ'קנע בוויכוח עם אוחנה, השר לבט"פ: "יש התקוממות לאומנית של ערביי ישראל, שמשתפים פעולה בגיס חמישי עם האויבים שלנו בחמאס. אתה צריך לדחוף לוועדת חקירה, למה המפכ"ל מדבר כמו שהוא מדבר. ערביי ישראל הם אזרחים, אבל מה לעשות שיש להם הזדהות עם האויב". בישראל חיים כשני מיליון ערבים (22% מהאוכלוסייה כאן), סמוצ'קנע כנראה חקר ומצא שכולם אויב. נייס, זו בכלל לא גזענות.

• גזר דינה של כרמל מעודה, שהתעללה בפעוטות בגן שניהלה בראש העין, יינתן ב־19 ביולי. פרקליטיה מבקשים לגזור עליה עונש מאסר זהה לזה שהוטל על ספיר כהן מחיפה, 13 חודשי מאסר. אני מקווה שייגזרו עליה עשר שנות מאסר, ושהמדינה תערער על קולת העונש של ספיר כהן. אבל התעללות שיטתית בחסרי ישע זה כלום כאן. ההורים של הקורבנות הפעוטים היו צריכים לטפל במקרה בדרך שונה.

• שום סיכום לא הושג עם נכי צה"ל. בני משפחתו של איציק סעידיאן שהצית את עצמו ביום הזיכרון דורשים להעלות את אחוזי הנכות שלו ל־100%. נציגי אגף השיקום החליטו על ועדה מטעמם שתבדוק אותו בטיפול נמרץ בבית החולים שיבא. חוות הדעת של הצוות המטפל בו אינה מספקת לאגף השיקום. אם אפשר להתעלל בו עוד קצת, אז למה לא?