1. סובי ממטרה
"סובי ממטרה", כך מכנים בכירים בגוש השינוי/אחדות את נפתלי בנט. "אסטרטגיית הממטרה" המתפתלת של נפתלי מוגדרת כמאמץ להשקות כל הזמן את כולם. "הוא משקה אותך מים זכים, ועד שאתה רווה הוא כבר המשיך הלאה, להשקות את כל האחרים, ככה במעגל שחוזר על עצמו כל הזמן".
על פי התיאור הזה, הממטרה כל הזמן ממטירה, כל הזמן מטרטרת, כל הזמן בתנועה מעגלית. כל פרק זמן היא חוזרת למקום שבו הייתה הרגע, ממטירה וממשיכה הלאה. האם היא תעצור במקומה מתישהו, תכה שורשים, תטיל עוגן? נעקוב.
התיאור הזה משעשע ונאמן למציאות בשבועיים האחרונים. להערכתי, בימים האחרונים הממטרה נעצרה. בנט יודע שאין לנתניהו ממשלה, איתו או בלעדיו. בברירה בין בחירות חמישיות לממשלת אחדות, בנט רוצה להקים את ממשלת האחדות. הוא נכנס לפוליטיקה כדי להיות ראש ממשלה.
הסיכויים שהצעיר האסרטיבי עם הכיפה הסרוגה יהפוך לראש ממשלת ישראל היו, עד לאחרונה, משהו בסביבות חצי פרומיל. פתאום הוא מוצא את עצמו בפתח לשכת ראש הממשלה. הדלת פתוחה. השולחן מעץ מהגוני ממתין לו. באופק הרחוק נשמעות צווחות אימים של מישהי שמתבצרת במעון הממלכתי, אבל מאבטחי השב"כ כבר יסתדרו איתה.
בנט יכול להתעלם מכל רעשי הרקע, להביט בבוז בציוצים מזרי האימה של עדר השופרות ולפסוע לתוך הלשכה בנונשלנטיות. הביביסטים שטופי המוח והשנאה יצווחו במקהלה אלימה בעוד הוא ייכנס פנימה, יתיישב, ייטיב את העניבה, ילטף את הטלפון האדום, חולף בדרכו על דיוקניהם של 12 קודמיו, ויגיד למזכירה "תשיגי לי רגע את הבית הלבן". הוא יתקשה להאמין שזה קורה לו, אבל זה יכול לקרות לו. השבוע. הוא צריך להתעלם מפרכוסי הגסיסה של פולחן האישיות היהודי הגדול ביותר מאז ימי שבתי צבי ולעשות את המעשה הנכון.
כשהוא יישב שם, לבדו, על הכורסה המיועדת למנהיג מדינת ישראל, הוא יוכל להגיד לעצמו בקול נמוך את מה שעד לפני כמה דקות היה מדע בדיוני: "אני, נפתלי בן מירנה וג'יימס בנט, הוא ראש ממשלת ישראל ה־13 והראשון מבני הציונות הדתית שזכה לכהן בתפקיד הרם הזה". ברקע יישמע משק כנפי ההיסטוריה.
למחרת בבוקר הוא יתחיל לעבוד. יחד איתו יעבדו גם שר החוץ יאיר לפיד, שר הביטחון בני גנץ, שר האוצר אביגדור ליברמן, שר המשפטים גדעון סער, שר הבריאות ניצן הורוביץ, שרת הפנים (או התחבורה) מרב מיכאלי ורבים נוספים. מאות המשרות הבכירות הפנויות בשירות הציבורי יאוישו במינויים ראויים (פחות או יותר).
הממשלה תעביר תקציב דו־שנתי עמוס רפורמות ופרויקטים לאומיים שמטרתם האצת המשק. שר המשפטים יפתח במהלך פומבי של רפורמות נדרשות במערכת המשפט, תוך קיום דיון מסודר ומאוזן. הג'יהאד נגד מערכות השלטון השונות ייפסק בפתאומיות. בנט ייצא לביקור ממלכתי ראשון בוושינגטון ויתקבל בכבוד מלכים בבית הלבן. אפילו האנגלית תהיה מצוינת, רק בלי השקרים. המדינה תיראה פתאום קצת יותר נורמלית.
2. קצת אחדות
בתוך כל זה, פתאום אפשר יהיה לשים לב לתופעה מוזרה: שקט. הקקופוניה המבחילה של צווחות, איומים, גידופים, כתבי פלסטר המופצים ברשתות החברתיות, קריאות "שמאלנים בוגדים", שטיקים, טריקים ואין ספור שקרים, תיעלם בן לילה. גנרטור השנאה שמטרטר לנו באמצע הסלון כבר שנים, יידום.
הממשלה תאויש בישראלים פטריוטים שיודעים שהמדינה חשובה יותר מהם ומבני ביתם. הם יאמינו זה למילתו של זה, הם לא ינסו לרמות זה את זה. לפחות לא בהתחלה. הם יבואו לעבוד בשביל המדינה, לא לשנורר ולנצל את קופתה. הם יוותרו על הגינונים, על המכוניות, המאבטחים והנהגים לבניהם ובנותיהם, על מימון מופרך של כל בתיהם הפרטיים, על קילוסי חצר המלכות שלא ייאמנו שהפכו לחלק מחייהם של לא מעט אומללים שמתרוצצים בקני הקוקייה בקיסריה וירושלים גם ברגע זה.
נכון לסוף השבוע הזה, בנט נוטה ללכת על זה. יחד איתו, חמישה חברי ימינה, כולל איילת שקד. היא נגררה לשם בשערותיה, היא נראית כמי שזה עתה נחלצה ממכונת כביסה (על תוכנית סחיטה אגרסיבית), אבל היא מבינה שזו האופציה הטובה יותר גם מבחינתה.
בסתר לבה שקד יודעת שהיא לא שותפה להקמת "ממשלת שמאל". הספין הזה לא יחזיק מים. היא תהיה שותפה להקמת ממשלת אחדות. אין דבר שלו זקוקה ישראל יותר ברגע הזה מקצת אחדות. יהיו בה 13 ח"כים של "ימין מלא" (בנט וסער), 7 ח"כים של ימין ליברלי (ליברמן), 8 ח"כים של מרכז־ימין (גנץ), 17 ח"כים של מרכז קלאסי (לפיד) ועוד 13 ח"כים של שמאל קלאסי.
זאת ועוד: אין סדר יום מדיני. אין מו"מ וכנראה גם לא יהיה. הסוגיה הראשית (איראן) נמצאת בקונצנזוס. הממשלה תהיה פריטטית. בראשה יעמוד בן הציונות הדתית. הוא ושותפיו לא יוכלו ליזום שום דבר מחוץ לסטטוס קוו, מצוידים בזכות וטו הדדית. שערה אחת משערות ראשו המטאפוריות של הימין לא תיפול.
זאת ועוד: ממשלות נתניהו בעידן הנוכחי היו הרבה יותר "שמאל" מהממשלה הזו. הן הקפיאו את ההתיישבות בשטחים, החזירו את חברון, הכירו בפתרון שתי המדינות, שחררו מאות מחבלים רוצחים, לא ביצעו רפורמות כלשהן במערכת המשפט, לא פינו את ח'אן אל־אחמד, התנצלו ברופסות בפני טורקיה, פיטמו ומימנו את חמאס, ועוד ועוד.
שקד יכולה לישון בשקט, בהנחה שהיא מסוגלת להתעלם מרמקולי השנאה של הביוביסטים החונים מול ביתה. היא לא תעשה שום דבר שנתניהו לא עשה הרבה לפניה.
3. נקודת רתיחה
האם הממשלה המתוארת כאן בצבעים אופטימיים כל כך אכן תקום? כרגע, הסיכויים הם 50-50. ראשית, אין לדעת איזה טריק מסוגל הנוכל עוד לשלוף משרוולו. נכון, גם בטלסקופ חלל גרעיני אי אפשר למצוא בכל שביל החלב אדם או חייזר שיאמין למילה שיוצאת מפיו, ועדיין, אין לו עכבות, אין לו גבולות, מבחינתו הכל כשיר כדי להשאיר את הגברת בבלפור.
למרות האמור לעיל, נדמה לי שהבעיות הקשות יותר ממתינות לממשלה הזו בתוכה. כרגע, חזית בנט־שקד רגועה יחסית. החזית החמה יותר, היא חזית סער־אלקין.
גדעון סער לא מרוצה. הוא ויתר על הבכורה לטובת בנט לפני שבנט ירד ל־6 מנדטים. הוא ויתר על תיק הביטחון לטובת גנץ. הוא עומד בכל הבטחותיו, דוחה בבוז את כל ההצעות מבלפור ושליחיו, ואחרי כל זה הוא הבין פתאום שהוא נתפס כדבר מובן מאליו. סער לא מתדרך ולא מדבר, אבל בתוכו מתחוללת רתיחה פנימית. לפיד מודע לה. הוא בקשר ישיר והדוק עם סער.
השאלה היא כמה מתוך זה אמיתי וכמה טקטי. האם העובדה שלא נמצא תפקיד ראוי לזאב אלקין (שרוצה מאוד להיות יו"ר הכנסת, קאזוס בלי מבחינת לפיד, שמייעד לתפקיד את מאיר כהן) היא המתדלקת את המדורה הקטנה הזו? בינתיים, לקראת סוף השבוע רוב ההדורים יושרו.
בשיחות סגורות סער נשמע תקיף. הוא מנסה להסביר ללפיד שאלקין הוא נכס ולא נטל, ושעדיף שניסיונו ינוצל לטובת ממשלת השינוי ולא נגדה. סער הוא פוליטיקאי מתוחכם. הוא לא יצרי, הוא ריאלי. הוא יודע עד כמה זקוקה המדינה בדחיפות להחלפת נתניהו ולעקירת משפחתו הרעילה מלפיתת החנק שלה על צווארה של המדינה. השאלה היא עד כמה הוא חושב שהאלטרנטיבה המקרטעת שעליה שוקדים כעת בגוש השינוי אכן ראויה.
זה לא שלפיד משתוקק לתת לבנט להיות ראשון ברוטציה. גם מנהיג יש עתיד לא מתדרך, לא בוחש ולא מקשקש. הוא מתנהל בחודשים האחרונים בדרך מעוררת כבוד. האם הוא עדיין מציע לבנט להיות "ראשון ברוטציה"? לפיד שומר על עמימות. הוא מאוכזב מהתנהלותו של בנט בשבועות האחרונים. הוא חושב שבנט הזיק לעצמו, ללגיטימציה הציבורית שלו, ליכולתו להיכנס ללשכת ראש הממשלה עם 6 מנדטים.
מצד שני, לפיד יודע שבנט יודע שמילה שלו זו מילה. הוא הציע לבנט להיות ראשון ברוטציה כשהמנדט היה בידי נתניהו. כשהמנדט עבר לידיים שלו (של לפיד), הוא שמר על מילתו. כשבנט ירד מ־7 ל־6 מנדטים, הוא שמר על מילתו. הבעיה היא שעכשיו חלה מעין נסיגה ביחסי האמון בינו לבין בנט. בשיחות סגורות לפיד מביע אכזבה מכך שבנט ניהל מו"מ עם נתניהו מאחורי גבו, בימים שבהם נסגרה ממשלת השינוי, מבלי לעדכן אותו.
יחד עם כל זאת, הדלת לא נטרקה. לפיד טרק מספיק דלתות במחצית הראשונה של הקריירה שלו. בעידן הנוכחי הוא בעיקר פותח דלתות. הוא מודע לאובדן המסוים של הלגיטימציה הציבורית של בנט. הוא מודע לזעם הגדול בקרב יתר השותפים (בעיקר סער) על התנהלותו של בנט. לכן, על פי הערכה פרטית שלי, יש מצב שהוא יציע לבנט להיות שני ברוטציה. לפיד יהיה ראשון, בנט שני. זה יאפשר לבנט לעשות שנתיים מזהירות כשר חוץ פעלתן, לבנות את מעמדו מחדש ולהיכנס ללשכת ראש הממשלה בשל יותר.
נפתלי יודע, אומר לפיד למי שאומר, שהוא יכול לסמוך עליי. אם נקים את הממשלה הזו, היא תכהן עד היום האחרון. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להמשיך את יחסי האמון ההדדיים בינינו. אין סיבה שזה לא יקרה.
4. פירות הניצחון
סיום מבצע שומר החומות לווה, כצפוי, ביללות ניצחון של שופרות נתניהו. איך הכנסנו להם. השמדנו את חיל האוויר של חמאס (כמה טיארות). פירקנו את חיל הים ("צוללות" לא מאוישות). השמדנו את התת־קרקע! הטלנו טונאז' אדיר של פצצות על הרצועה האומללה הזו. צחי הנגבי, קול הרעם מקהיר, בישר לנו שחמאס לא יעז לירות אפילו קפצון לעבר ישראל ב־15 השנים הקרובות. שר הביטחון גנץ אמר שסנוואר יישאר בבונקר עוד זמן רב.
ובכן, למחרת האמירה הזו סנוואר הפציע ברחובות עזה, מסתובב כטווס ביום חתונתו. למחרת כינס מסיבת עיתונאים שבמהלכה גם הודיע שהוא תכף קופץ הביתה, יהיה שם בעוד שעה, חיל האוויר מוזמן לחסל אותו שם. הוא חרץ לשון מול ישראל כשהסביר ש"הכיבוש" נמצא עכשיו במשבר קשה מאוד, הוא לא מצליח להיחלץ ממעגל של ארבע מערכות בחירות וזה מקשה עליו מאוד.
כן, סנוואר דובר עברית שוטפת ומכיר את הפוליטיקה הישראלית מקרוב. הוא שכח לציין שגם הוא עצמו הצליח לנצח בבחירות בחמאס רק בסיבוב הרביעי, אבל מי סופר. הוא המשיך להצהיר שכל תזוזה של ישראל בירושלים, כל מהלך שיפגע בפלסטינים בשייח' ג'ראח או במקום אחר כלשהו ב"אל־קודס", יפתח את שערי הגיהינום מחדש. הוא התאהב בפוזה של "מגן ירושלים" שהתלבשה עליו מצוין מאז שיגר שש רקטות על בירת ישראל.
אבל זה לא רק סנוואר. ממש מולו, במקביל, נאם טאלנט מוכר נוסף בשם חסן נסראללה. הוא איים על ישראל ב"מלחמה אזורית" אם תעז לעשות משהו בירושלים. הוא נראה רע, השתעל ונאנח כשחפן, כאילו הוא כבר אחרי המלחמה האזורית, ולא לפניה.
אבל בין שיעול לשיעול, המסר היה ברור. חיזבאללה מצפון וחמאס מדרום חברו יחד לאגרוף אחד ומאיימים, במקהלה עליזה, על ישראל לבל תעז לבצע מהלכים כלשהם בבירתה. לא פינוי פלסטינים משייח' ג'ראח, לא שינוי הסטטוס קוו על הר הבית, לא שום דבר שידגים ריבונות אמיתית.
לא מדובר בזוטות. נסראללה הוא טיפוס אמין. כמעט תמיד, מה שהבטיח, קיים. עם שיעול ובלעדיו. 200 אלף הרקטות שלו לא יזכו להחליד. חמאס הדגים בשבועות האחרונים יכולות שיגור שמתחילות להזכיר את חיזבאללה. כששני אלה מאורגנים יחד, זה מצפון וזה מדרום, כשבתווך מהומות אלימות של אזרחים ערבים המשבשות את מרקם החיים ומסוגלות לפגוע בנתיבי תחבורה מרכזיים, ישראל בסוג של בעיה.
אלה פירות הניצחון ההרואי של "מר ביטחון" בנימין נתניהו בשומר החומות. המבצע הזה נועד יותר להגן על חומות בלפור מאשר על הריבונות הישראלית. אין בתיאור הזה כדי לגרוע מאיכות הביצועים של צה"ל ומערך המודיעין במהלך המבצע.
מערכת הביטחון הצליחה ליצור תנאי מעבדה למאבק מול חמאס: המכשול התת־קרקעי שלל מיחידות ה"נוח'בה" את אופציית הפריצה ממנהרות, חיל האוויר פגע קשות במנהרות ההגנתיות שמתחת לרצועה, המאמצים החובבניים להוציא פיגועים באמצעות רחפנים מתאבדים סוכלו בקלות יחסית, כנ"ל לגבי "הכוח הימי". כל מה שנשאר לנו זה לנסות לצוד את הבכירים ולפגוע בבנק המטרות.
מצד שני, זה לא באמת כוחות. כל עוד אין דירקטיבה מדינית לצה"ל לשבור את חמאס, זה לא יקרה, וחמאס ימשיך לצבור כוח ולהתעצם מסיבוב לסיבוב. זו האמת העירומה.
צודק צבי האוזר, במסגרת תפקידו כקאטו הזקן 2021, כשהוא מתריע שוב ושוב שזו הפעם האחרונה שיכולנו לטפל בחמאס בלי שנאותגר במקביל בחזיתות אחרות. אף אחד לא מעלה לסדר היום דרישה לפירוז עזה (אין סיכוי שעזה תפורז, אבל הקהילייה הבינלאומית יכולה לתמוך בדרישה הזו, מה שייצר מנופים חשובים לישראל), אין אופק מדיני כלשהו, איש לא יודע מתי יתרגש עלינו הסבב הבא, וקצב ההתעצמות של חמאס מפתיע אפילו את הפסימיים ביותר.
אם ככה נראה ניצחון בעידן נתניהו, מזל שלא גמרנו בתיקו. לחשוב שעל הכרעת חמאס ופירוק קן הצרעות בעזה בנה נתניהו את הקמפיין שהחזיר אותו לשלטון ב־2009, ולהתפוצץ מצחוק.
5. אוצרות 4000
הדבר היחיד שמגוחך יותר מצהלולי הניצחון הביביסטיים בעקבות המערכה בעזה הוא צהלולי הניצחון הביביסטיים בעקבות עדותו השבוע של עד התביעה אילן ישועה במשפט נתניהו. התיק קרס, מכריזים משפטנים בשקל, העדות התרסקה, מצהירים מומחים מטעם.
בינתיים, שבר תיק 4000 את שיא הקריסות העולמי לתיקים פליליים. הוא קרס כבר עשרות פעמים. לפני גיוסו של פילבר כעד מדינה, לפני גיוסו של הרו כעד מדינה, לפני המלצות המשטרה, לפני המלצות הפרקליטות, לפני החלטת היועמ"ש, לפני השימוע, לפני שמיעת הטענות המקדמיות בפני בית המשפט. מרוב שהוא קרס, הוא עומד זקוף ומתנוסס מולנו, כוחו במותניו, העובדות המהוות את ליבתו מוצקות מאי־פעם.
הטיעון של ההגנה הוא פשוט: הנה, הוכחנו שאילן ישועה עזר לעוד פוליטיקאים. הוכחנו שהוא היה בקשר עם פוליטיקאים נוספים, שהוא הוריד עבורם ידיעות, עשה מחוות, הציע עזרה. זה לא רק ביבי. כך עושים כולם. מה אתם רוצים מהחיים של ראש הממשלה?
בתכלס, המצב הפוך. תיק 4000 לא עוסק ב"סיקור אוהד" לנתניהו. הוא לא הראשון, וגם לא האחרון, שזכה לסיקור אוהד מכלי תקשורת כזה או אחר, או עיתונאי־חצר כלשהו. נתניהו זוכה גם היום לסיקור אוהד בולט, חד ממדי, לעתים מגוחך, מצד שורה ארוכה של כלי תקשורת, "ישראל היום" בראשם. יש לו ערוצי רדיו, טלוויזיה, עיתונים, אתרי אינטרנט. הוא עצמו הודה בזמנו שגרר את ישראל לבחירות בשנת 2015 רק כדי לחלץ את "ישראל היום" מציפורני החוק שאיים לכפות עליו לגבות שקל שלם תמורת העיתון, כדי ליצור שוויון בשוק התקשורת המודפסת.
זאת ועוד: אילן ישועה אינו בכיר התקשורת היחיד שניהל מערכות יחסים מסועפות, מורכבות ועמוסות בתן וקח עם פוליטיקאים. אגלה לכם סוד: כולם עושים את זה. עורכים ראשיים, עורכים פחות ראשיים, מוציאים לאור, מנכ"לים. כולם בני אדם, כולם אוכלים צהריים עם כולם, באים בטענות זה לזה, מוכיחים שקופחו, שהותקפו על לא עוול בכפם, שנגרם להם עוול.
מה שהופך כלי תקשורת לעצמאי ואמין הוא מידת החופש המוענקת לעיתונאיו. תפקיד המו"ל, העורך הראשי או המנכ"ל הוא לספוג את טענותיהם של המסוקרים. הוא יתערב רק אם יחשוב שאכן נגרם עוול למאן דהוא. ב"מעריב" היה פעם אומבודסמן, מי שתפקידו לברר את התלונות הללו. היום המשרה הזו נעלמה, יחד עם אלפי משרות נוספות שהתאדו בעקבות קריסת המודל הכלכלי.
ב־35 שנותיי כעיתונאי פעיל התמזל מזלי ליהנות רוב הזמן ממו"לים עצמאיים, ישרים והגונים, שספגו עבורי את הריקושטים מכיוון הפוליטיקאים ונתנו לי ולחבריי לעבוד ללא מורא וללא משוא פנים. היו גם ימים (לא ארוכים, למזלי) אחרים. טוב שחלפו.
אז במה עוסק תיק 4000, אם לא ב"סיקור אוהד" לנתניהו? זה פשוט: הוא עוסק בעסקת שוחד לכאורה שנרקמה בין נתניהו, ישירות ובעקיפין (דרך שליחים שונים) לבין בעלי אתר וואלה שאול ואיריס אלוביץ'. במסגרת העסקה הוכפף האתר הפופולרי והמשפיע בישראל לטובת כל גחמותיה של משפחת נתניהו, בתמורה להתערבות ישירה של נתניהו כרגולטור (שר תקשורת!) בלפחות שתי החלטות שהיו שוות לאלוביץ' מיליארדי שקלים. אגב, המיליארדים האלה יצאו מהכיס שלכם ושלי.
כשאילן ישועה החליט לפתוח הכל בפני החוקרים, הם גילו אוצר בלום. אמירותיו גובו במסרונים, שיחות מוקלטות, מסמכים וראיות תומכות. עד המדינה פילבר השלים את התמונה כשסיפר על אותה פגישה שבה קיבל את אותה הוראה מנתניהו לפעול לטובת בזק בכל הכוח.
העובדה שנתניהו, אחרי ניצחונו הסוחף ב־2015, הדיח מיד את שר התקשורת גלעד ארדן ואת מנכ"ל משרדו אבי ברגר (שני מינויים של נתניהו, אנשי ליכוד) כדי להשתלט על העמדה הזו, אומרת דרשני.
השאלה היחידה שתחרוץ את גורלו של תיק 4000 היא האם אכן תעמוד התביעה בנטל ההוכחה שהייתה עסקת שוחד אמורה בין הצדדים. עסקה שבמסגרתה נתניהו ידע מה מצופה ממנו ומה הוא מקבל בתמורה, וגם האלוביצ'ים ידעו מה מצופה מהם ומה הם מקבלים בתמורה.
אגב, בפרקליטות דווקא אהבו את מה שקרה השבוע. דווקא העובדה שנחשפו פעילויות נוספות של ישועה, מול פוליטיקאים וגורמים נוספים, אמורה לתת לשופטים את הפרופורציות הנכונות.
לפחות שקר אחד כבר נחשף במהלך העדות: שקר ה"שתיים וחצי כתבות בוואלה". המציאות שתיאר ישועה מוכיחה מעל כל צל של ספק שהאתר כולו שועבד לטובת גחמותיה של משפחת נתניהו. באוויר, בים וביבשה. ביום ובלילה. 24/7, סביב השעון, 365 ימים בשנה.
עם כל הכבוד לכותרת שישועה הוריד עבור בוז'י ולסיוע הנקודתי שהעניק לליברמן, העובדה שמשפחת נתניהו היא שקבעה מי יועסק ומי יפוטר, מי יעלה ומי יירד, מי יכתוב באתר ומי ייזרק לכלבים, מזעזעת את אמות הסִפים. אם מישהו רוצה לארגן תיק שוחד גם נגד הרצוג, או ליברמן, או כל אחד אחר שקיבל מישועה פה ושם סיוע, כל מה שהוא צריך להוכיח הוא שהם העניקו בתמורה לאלוביץ' הטבות רגולטוריות בשווי של מיליארדים.
גם מי שכבר התרגל למופעי הבלהות העילגים של יעקב ברדוגו, עסקן פוליטי שהשתלט על תחנת רדיו צבאית ומנהל אותה ביד רמה, לא הצליח לשמור על קור רוחו למשמע התיאורים ההזויים על העובדים שפוטרו או הובאו או הושפלו או רומו, רק כי לא באו טוב בעיניים של מישהו בבלפור. הטינופת שמתפרצת אל פני השטח בעדות הזו אינה ניתנת לעיכול.
כל זה לא אומר שהתיק הוכרע. אפשר יהיה להעריך את זה רק אחרי שתסתיים שמיעת העדויות. אנחנו עוד לא שם. הדבר היחיד שאפשר לקבוע כרגע בוודאות מוחלטת הוא שתיק 4000 לא קרס. להפך. הוא ניצב מולנו במלוא הדרו המבעית.