בזה אחר זה אנחנו נפרדים מבני דור הנפילים ועתה, חצי שנה לאחר לכתו מאיתנו של מפיק העל יעקב אגמון, אנחנו נפרדים גם מחבר-נעוריו, הפסל דני קרוון, ששמו הלך לפניו ברחבי תבל. אך לפני חודש וחצי כתבתי כאן על אודותיו עם צאתו לבתי הקולנוע של הסרט התיעודי המבריק והבלתי שגרתי, שהקדיש לו הבמאי ברק היימן. "אני לא רוצה להיות גיבור תרבות", הצהיר שם גם אם הצטייר כאחד מסלעי ענק, שמהם חצב ועיצב את פסליו ודרכם הטביע את חותמו המרשים.

"אם במלחמה עליך להיות גיבור, בתרבות צריך להיות נון-קונפורמיסט", אמר בסרט ובאמצעות דברים אלה ניתזה אל צופי הסרט דמותו של קרוון גם בשנתו ה-90 כאמן בועט, משוחרר מכבלי הגיל. עם זאת, הודה שם שזכרונו הולך ומתאדה והצטלם די באומץ בביקוריו בבתי-חולים.

קרוון, שעבודות הפיסול הסביבתי עיטרו את הנוף מפריז ומספרד עד יפן ודרום קוריאה, החשיב לא פחות את עבודותיו בנמל הבית, כמו אנדרטת הנגב. "סקנדל שלא שומרים על עבודות כמו שצריך", הזדעק ופלט קללה עסיסית על שהמים לא זרמו כנדרש בכיכר הלבנה, בת טיפוחיו.

דני קרוון (צילום: lukasz knopoa)
דני קרוון (צילום: lukasz knopoa)

"אני אוהב את הנעורים ואת האופטימיזם שלו", נפעם ממנו בסרט הבמאי הגרמני המוערך וים ונדרס´בהולכם שלובי זרוע ליד אנדרטת המחווה לצוענים, שקרוון אוהב האדם יצר בגרמניה. זאת, בעוד שכאן כינה את חוק הלאום "חוק פשיסטי" ואיים בגילו המתקדם לפוצץ את עבודתו "נתיב השלום", בניצנה, כששמע על הכוונה להקים לידו שכונה.

האמת? - סרטו של היימן עורר בי רצון לשוב ולראיין את קרוון לאחר 22 שנה, אך הומלץ לי לוותר עקב מצבו. זה החזיר אותי באחת אל הראיון הבלתי נשכח שערכתי עמו ב-99' בכיכר הלבנה בתל-אביב, העיר שבה נולד לפני כ-90 שנה ליד הים.

דיברנו שם על ילדות לקול תקתוק הבארות בפרדסים ויללת התנים בלילות, "כשכל משטח כיכר רבין של היום היה בחורף אזור של ביצות עם צפרדעים וראשנים". אינני בטוח שהוא היה אדם מאושר. כשדיברנו על האמנות שלו לפני הפיסול הסביבתי, מחה: "שכחו את הפעילות שלי כמעצב תפאורה בתיאטרון ובמחול. בארץ השכחה היא דבר מאוד נפוץ. כשאנשים זזים קצת הצידה, כבר לא מדברים עליהם יותר. מוזר שזה קורה לנו בתור עם שמאוד קשור לעברו.  תל-אביב היא עיר שלא משמרת את עברה ואין בה חוק שימור אתרים עם שיניים".

הטיפול באנדרטת הנגב כמעט הביאו עד יאוש. "מרוב הצחנה שעלתה מהמקום עם הגרפיטי המזעזע על שמות חללי הפלמ"ח כבר אמרתי, שאולי מוטב  להרוס את האנדרטה מאשר לפגוע בזכר החללים", סיפר. "זאת, בפרט שהבנייה העירונית החלה מתקרבת יותר מדי לשם".

על רצח רבין, מפקדו בפלמ"ח, אמר: "הכל פרי באושים של מלחמת ששת הימים. שום טוב לא יכול לצמוח מהשתלטות של עם על עם אחר. אם לא יהיה בארץ שלום, לא תהיה בה מדינת היהודים, גם לא מדינה פלסטינית; רק הרג ודם...". בן 47 היה כשהועטר בפרס ישראל ובגיל כמעט כפול מכך נפרד מאיתנו לתמיד. אולי עתה תדע נפשו הנסערת מרגוע.