דבר הכי מזעזע בתחקיר המצוין של “עובדה" על משה איבגי היה שתיקת הכבשים. כלומר, המפיקים, הבמאים, השחקנים וכל האנשים הרבים שעבדו עם איבגי לאורך השנים היו עדים להתנהגויות פסולות שלו עם נשים, ולא אמרו דבר. זה משהו שאי אפשר אפילו לנמק ב"הדברים נעשו בארבע עיניים, רק בינו ובין הנשים שהטריד". העדויות שעלו בכתבה (ועוד קודם לכן, בתחקיר המכונן של שגיא בן נון בוואלה), מוכיחות שהמוניטין המפוקפק של איבגי היה ידוע לרבים.


התסריטאי והבמאי עמית ליאור, למשל, שעבד עם איבגי באחת ההפקות, הזהיר מראש שחקנית שאיבגי ביקש לקיים איתה חזרה פרטית. בדיעבד, האזהרה לא סייעה לה להימלט מציפורניו של השחקן האגדי. ציפורניו, באופן הכי מילולי. אבל אלה לא היו רק שמועות שהסתובבו על הסטים. אנשים ראו את איבגי מטריד נשים, ושתקו. אחת מהן, השחקנית דלית קהן, מספרת בתחקיר כיצד איבגי נישק אותה בכוח והחדיר את לשונו לפיה, בזמן שאחרים נכחו בחדר וראו הכל. חמור מכך. תגובתה של קהן, שהדפה את איבגי ממנה בכוח, הביאה בסופו של דבר לפיטוריה מהסדרה. ושוב, איש לא התקומם או נלחם למענה.

הסיפור על איבגי מהדהד, כי מדובר בשחקן המעוטר והמצליח ביותר בארץ. אבל הוא רחוק מלהיות רק הסיפור שלו. והוא גם רחוק מלהיות סיפור שייחודי רק לטריטוריית המי־טו וליחסי גברים־נשים. כי כל התחום הזה רווי בהתנהגויות לא מוסריות, שמרביתן עוברות בשתיקה. חוסר נאמנות, שקרים, גניבות קרדיט, קנאה עיוורת שגורמת לאנשים להכשיל קולגות ועוד ועוד. מגוון ההתנהגויות האלה, שאת חלקן הכרתי באופן אישי מאוד כמי שעוסק בתחום, מגיע כולו מתוך יצרים אנושיים. לא פלא שהמושג “יצירה" נובע מאותו שורש בדיוק כמו זה של “יֵצר".

וזה בדיוק מה שמייחד את התחום. הרי בכל ענף תחרותי אפשר למצוא מגוון רחב של עיוותים מוסריים. כולל הטרדות מיניות, ניצול לרעה של סמכות וגו'. אבל מה שמיוחד בעולם היצירה הוא הקידוש של אותו יצר. הסגידה לחוסר הגבולות. לאנשים לא קונבנציונליים, שלא נשמעים לכללים. לכאלה ש"הולכים עד הסוף".

זה טבעי ומובן לגמרי. אומנות טובה חייבת להגיע מניתוץ של מוסכמות. מהתגרות בגבולות. ומאנשים שלא מוכנים להתפשר. ועדיין, גם כאן חייבים לקבוע קווים אדומים, כי בתוך השדה הזה מתרוצצות נפשות. וחלקן נרמסות בשם האומנות.

בדיוק בגלל זה התפתחו בתחום היצירה גורואים נערצים, כמו מנהלים מסוימים של בתי ספר למשחק, או במאים מיתולוגיים, שהרשו לעצמם להשפיל ולפגוע באנשים שעבדו תחתם. וגם כאן, רבים ידעו ולא פצו פה. לאורך שנים. וזו גם הסיבה שבגינה עדים רבים למעשים הפוגעניים של איבגי ידעו ושתקו.

בתחקיר של “עובדה" הדגישו מאוד, ובצדק, את הפחד מפני המעמד של איבגי בתעשייה, והיכולת שלו “לשרוף" אותך, כגורם לאותה שתיקת כבשים. אבל אני טוען שמדובר במשהו עמוק יותר. לדעתי, לפחות חלק מהאנשים שראו אותו דוחף לשון בכוח אפילו העריצו אותו בסתר לבם. בגלל חוסר הפחד. היעדר הגבולות. ה"טוטאליות", מילה שנתפסת כמחמאה האולטימטיבית לשחקן.

והכל תוצאה של בלבול מושגים, שרווח בתוך התחום הזה. נהוג לחשוב שכדי להיות אומן גדול צריכים להיות בך גם חלקים אפלים. מצערים, אבל בלתי נמנעים. והיות שיצירת אומנות גדולה היא היא המטרה הנשגבת באמת, זה יכול להצדיק - בלב כבד - את הקורבנות הקטנים שנותרים בשולי הדרך.

כלומר, זה לא רק הפחד מפני אובדן הכנסה או פגיעה קשה בשמך בתוך המקצוע - שיקולים שמשותפים לכל ענף - אלא גם הערצה אמיתית לאיבגי. ומחשבה שעל פיה יהיה טרגי לפגוע בכזו אגדה חיה רק בגלל כל מיני “שטויות" שהוא נוהג לעשות. הרי זה לא שהוא אנס או משהו כזה, סתם דחף ידיים.

ולכן הפרשה הזו, שכבר אי אפשר יותר לגמד, חייבת להיות צומת דרכים בתעשיית הבידור והתרבות בישראל. ולהבהיר שגם בתחום שבנוי על פריצת מחסומים חייבים להיות גבולות. 

על הסכין
העובדה שעד עכשיו עוד לא התחילה חקירה רצינית של אסון מירון ושסוגיית ועדת החקירה הפכה למלחמה בין ימין ושמאל - היא לא פחות ממדכאת. הציבור החרדי עצמו, שצופה בנציגים שלו מנסים למסמס כל ניסיון רציני לחקר האמת, נמצא במבחן אולטימטיבי. האם הם אכן עדר נטול דעה, כמו שנוטים לראות בהם בזלזול, או שהמציאות שונה ומורכבת יותר.

אין שום בעיה עקרונית בגרסה חדשה להמנון לאומי. להפך. ג'ימי הנדריקס חשמל לתפארת את ההמנון האמריקאי, וקווין התעללו בחן בזה הבריטי. הבעיה בחידוש העכשווי ל"התקווה" של עומר אדם ונועה קירל היא פשוט שמדובר בגרסה... רעה מאוד. השימוש המיותר באנגלית והניסיון נוטף הזיעה להישמע עכשווי יצרו תוצאה מביכה במיוחד.

תוכנית סאטירה חדשה בכאן 11 הציגה דמות המזכירה את עמית סגל וכונתה “בן של טרוריסט". מה שהביא לגל מחאות של קולגות. האזכור המחודש אכן נראה כמו ניסיון מכוון לפגוע בעיתונאי (המעולה) הזה. ועם זאת, בימים שבהם סגל נטש את מראית העין האובייקטיבית ומבטא בגלוי דעות פוליטיות, העובדה שאביו הורשע בפעילות טרוריסטית חזרה להיות רלוונטית. 

עמית סגל (צילום: ויקיפדיה)
עמית סגל (צילום: ויקיפדיה)