ילדים אף פעם אינם אשמים, זה די ברור. הם אומנם משלמים מחיר יקר על טעויות של הוריהם, אבל אשמה אין בהם. אין זה משנה אם מדובר בילד חרדי שקפץ בשמחה על טריבונה רופפת בירושלים בערב חג השבועות; בתינוקת להורים מתנחלים מתל רומידה שבחברון; בילד שגדל בעוני בסמטאות דיר אל־בלח שברצועת עזה; או בילדה מתל אביב, שמישהו פוצץ עליה אוטובוס בדרך לחוג במתנ"ס.

בימים כתיקונם לא היה צריך להזכיר את האמת הפשוטה הזאת, שברורה גם למי שחש עצמו מחויב למאבק הכי צודק בעולם. אם אתה לא פסיכופת, אזי ילדים הם לעולם לא המטרה.

אז למה בכל זאת אני מזכיר את המובן מאליו? בגלל הצבועים שהחליטו להעלות על ראש שמחתם את ילדי עזה המתים בשער של עיתון "הארץ" (פעם עיתון לאנשים חושבים, והיום עיתון לאנשים שחושבים שהם טובים מאחרים רק משום שהם יודעים לגלגל על הלשון מילים כמו ג'נטריפיקציה, כאילו היו כדורי אקסטזי בשנות ה־90).

לכאורה, מדובר במעשה טוב של העלאת המודעות לקורבנות החפים מפשע של סכסוך בין "גדולים". למעשה, מדובר בפשע מוסרי (שאגב, אלחם עד כלות בעד זכותם לבצעו, שלא יובן אחרת): דמיינו למשל את העיתונים באנגליה מוציאים שער ועליו תמונות ילדי דרזדן המופצצת, אלפים או אולי אף עשרות אלפים מבין "הבלתי מעורבים" של המלחמה ההיא.

אני כבר לא מדבר על חוסר האחריות, שאולי עוד יגבה חיי אדם בתוך גל השנאה המתעורר נגד ישראל בעולם (שאינו אלא טוויסט כאילו־לגיטימי של האנטישמיות הוותיקה) רק בשם הצורך להרגיש טוב עם עצמם.

כי זו הבעיה עם מוסריות־לכאורה: אין דבר שפל ממנה, בטח כשהיא לא משקפת אהבת אדם (חכו ליום שבו הבת של חלק מהרוחצים בניקיון שער עיתונם תביא הביתה חתן ממוצא מזרחי, ותקבלו מפגן מרהיב של "אנושיות"). מדובר בתשוקה להחזיק במקל בשני קצותיו, כי הטהרן נהנה פעמיים: גם מהביטחון שמספקים הלוחמים, וגם כשהוא מציג אותם כרוצחי ילדים.

אלופים בהרתעה

חמאס הורתע, חמאס נסוג שנים לאחור, ראשי חמאס לא יעזו עוד לצאת מהבונקרים, כסף קטארי וחומרי בנייה דו־שימושיים (שיכולים לבנות בית חולים, אבל גם מנהרות) לא ייכנסו עוד לעזה - וכל זה בזכות צה"ל המצוין עם המודיעין הפנטסטי וחיל האוויר, שבטח היה לוקח בהליכה את המונדיאל של חילות האוויר, לו רק היה כזה.

את השקר הזה תיווכו לנו באולפנים באמצעות אלופים במילואים, פעם קצינים נועזים וכיום מי שמקבלים בכל חודש קרוב ל־100 אלף שקלים פנסיה תקציבית מהגוף שהם ממשיכים לדברר.

אז ישראל זיו לרלר, עמוס ידלין הדהד, איתן בן אליהו נקרא ליחצן - ואפילו דני קושמרו הלך לפגוש נווטת קרב שהיא בכלל גם מתאגרפת, מה אתם יודעים. וכולם ביחד שירתו את המערכה היחידה שבה צה"ל יודע לנצח כבר יותר מ־50 שנה: המערכה הכבדה על תקציב ביטחון מוגדל, שביטחון אזרחי ישראל יהיה לעולם רק מטרתו המשנית.

לפחות במקום אחד ההרתעה של צה"ל עבדה מצוין: בתוך כלל התקשורת הישראלית הפלורליסטית, לא נמצא ולו אחד שיעז לייצג דעה הפוכה. מזל שלפחות המבצע להדבקת נסראללה בקורונה עלה יפה.

מועדון ה־27

עם כל הכבוד לדאגות האחרות בחיי, יש אחת שלגביה התחלתי לזהות סביבי אחים לצרה. אולי לא קבוצת תמיכה של ממש, אבל לפחות צרת רבים, שהיא כידוע אינה נחמה אלא לטיפשים. אני מתכוון כמובן לכל מי שמביטים כמוני בנתון אחד ויחיד בתחזית מזג האוויר: טמפרטורת מי הים.

ממש כמו לג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון וכך הלאה עד לאיימי וויינהאוס ש"ייסדו" שלא מדעת את מועדון ה־27 (אם כי לפעמים עדיף למות בגיל צעיר ולא להיות בוב דילן בגיל 80), גם לי יש מועדון 27 קטן משלי. הוא לא עוסק בסוף החיים, תודה לאל, אלא רק ביכולת לנהל אותם בחודשים יוני עד אוקטובר.

המועדון שלי עוקב בדאגה אחר טמפרטורת המים בחופי ישראל. עזבו אתכם מגלי חום ומהטמפרטורות החזויות למחר, הרגע המכונן של הקיץ הישראלי נמצא בדיוק בנקודה הזאת שבה הופך הים מהאחראי לוויסות האקלים - כך שגם החורף וגם החמסינים של האביב מאוזנים על ידיו בצורה מוצלחת למדי - לאויב: מרק מהביל שכמה מתרחצים, רובם בעלי עור סמוק משמש ומבטא צרפתי, צפים בו כקרוטונים.

זה הרגע שבו הקיץ הישראלי עובר מאש קטנה שעוד אפשר להכיל, למפלצת שגורמת לי להזיע כבר בשש בבוקר, בטיול עם הכלבה מסביב לבלוק. הבשורה הטובה היא שאי־שם באמצע הסתיו יחזור אלינו מזג האוויר הסביר. הבשורה הטובה קצת פחות: משנה לשנה זה נהיה פחות נסבל.