אני והשחקנית נינה קוטלר יושבות בתוך הג'יפ שלה מחוץ לכלא הנשים נווה תרצה ברמלה. "מרסלי", היא אומרת לי, "קודם כל אני רוצה להודות לך שהתנדבת להגיע ולהרצות בפני האסירות. שנית, הנה כמה הוראות שאני חייבת להעביר לך", היא חצי מתנצלת, מציתה סיגריה, לוקחת שאיפה ממנה, מנופפת לשלום לאחד הסוהרים שעובר ומביטה בי שוב.
לרגע בא לי להיות כמוה, תל אביבית נצחית, בת להורים ידועים (לאורה ריבלין ועודד קוטלר) ומספיק אישה כדי להיות בטוחה בעצמה ולפנות לכל מיני מפורסמים שיבואו לשוחח, להרצות או לשיר לאותן הנשים.
"אנחנו מיד נכנסות", היא אומרת, "אבל אני מתזכרת, את לא שואלת אף אחת על מה היא יושבת, את לא נכנסת לשיחות נפש עם אף אחת, אל תיתני להן מתנות, לא כסף ולא משהו אחר".
אני קוטעת אותה ונזכרת בסרט שפעם ראיתי, על איזו עקרת בית שהופללה, נכנסה אל הכלא על לא עוול בכפה, ומיד לאחר שפיתחה מערכת יחסים רגועה וטובה עם אחת האסירות, שאלה אותה "על מה את פה?". אותה אסירה שלפה דוקרן מאולתר וחרטה לה משהו נחמד על הלחי. לשאול - אין סיכוי שאשאל על אף סקרנותי (גור אמר לי לא מזמן שהדמיון והסקרנות שלי עוד יהרגו אותי, אני נוטה להאמין לו), אבל למה המתנות אסורות? אני פותחת את תיק היד השחור שלי ומוציאה את ארבעת הספרים שכתבתי, מראה אותם לנינה בפרצוף עצוב די מוגזם, ומסבירה שהבאתי את הספרים האלו לאסירות, שיהיה להן מה לקרוא, כי סיפרו לי שבנווה תרצה יש להן 20 ספרים וחלק בכלל בשפות זרות.
"אני יודעת", לוקחת נינה את הספרים מידי ומתחילה לדפדף בהם מיואשת, "אבל יש חוקים מאוד נוקשים, תני לי לנסות להכניס אותם", היא לא מוותרת. אחרי שאנחנו עוברות את השער הראשון, שמוביל לשער השני, היא מספרת לי שכבר כמעט שבע שנים היא מנחה שם קבוצת כתיבה, משחק, העשרה, ומביאה בפני האסירות מפורסם אחר בכל פעם. היא מספרת לי שבמשך כל הקורונה לא התראו, אלא נפגשו דרך הזום, שגם בני ובנות משפחות האסירות לא ראו אותן והן די מבודדות שם. ניכר בה כי התרגשה.
בשער לפני האחרון, כשאנחנו מפקידות את חפצינו, אני די מופתעת. לא עברנו כל כך הרבה שערים, אולי נשים מתעצלות לנסות לברוח?כשאנחנו נכנסות אל המגרש, הן מחכות כבר בחוץ, קבוצה של 20 נשים, בנות כל הגילים, לבושות בבגדי אסירות ומסתובבות בחצר. חלק מריצות דאחקות אחת עם השנייה וצוחקות בקול, חלק מדברות עם האחראיות על החינוך בשפה גבוהה ורצינית, וחלק - כמו אחת שנכנסה לי אל הלב, אף שלא הוציאה מילה בכל המפגש - יושבות בצד ובוהות בשמיים, מחכות לנשר גדול שיבוא, יפרוש כנפיו וייקח אותן אל מקום טוב יותר. אני עוד זוכרת את פניה בבירור. רזה עד מאוד, נמוכה, אף מחודד ושיער ארוך. אם לא היו מספרים לי על גילה, הייתי מניחה שהיא עדיין קטינה.
בהתחלה חששתי, לא ארבה במילים, אבל כן אגלה שהיו כמה אסירות מפורסמות. הנה משהו חמוץ-מתוק: מפני שאחוז פשיעת הנשים במדינת ישראל הוא מאוד נמוך (זה החלק המתוק) מרכזים את כל הנשים באותו הכלא, אין צורך לפתוח עוד בתי סוהר (זה החלק החמוץ), מה שאומר שאישה שרצחה את בעלה תשב עם אישה שמעלה בחשבון הבנק של הבוס שלה. היו שם אסירות שזיהיתי, וסביר להניח שגם אתם הייתם מזהים.
יצאתי מהשירותים ישר אל הכיתה, שם חיכו לי אסירות יהודיות, מוסלמיות, כאלו עם קעקועים מאולתרים על ידיהן וכאלו עם חתכים וצלקות פה ושם. "מי את? ספרי", אמרה אחת שלא הסכימה להרפות את חיבוקה מנינה. ניכר כי התגעגעו אליה מאוד. אחת אמרה לה, ברגע שנכנסנו, שהיא האור היחיד שיש בכלא. ראיתי את ההתרגשות על פניה של נינה, הייתה בזה אמת מזוקקת.
"אני מיד אספר", חייכתי, "אבל אולי נצטמצם קצת? נשב במעגל?", שאלתי את האסירות. הן מיד נעתרו, ותוך דקה הפכנו למעגל אינטימי ואחד מהמעגלים שישנו את חיי מיד. סיפרתי להן מי אני, מאיפה באתי, איך גדלתי וממה אני מתפרנסת. אחר כך סיפרתי שהילדות שלי לא הייתה טובה כל כך, חלק הביטו בי ודמעות בעיניהן וחלק בחצי חיוך, כמו חושבות לעצמן, "מה היא יודעת על ילדות ארורה?". הן גמעו בצמא את דבריי.
הייתה אחת שלא הפסיקה לשאול שאלות, אימפולסיבית ומהירה כזו, באמצע ההרצאה אפילו נעמדה והתחילה ללכת בכיתה, אך משאלותיה לא פסקה: "איפה הכרת את בעלך?", "מה אמא שלך עושה?", "למה באת להתנדב דווקא פה?", "את מזרחית? כי את נראית כמו אשכנזייה". אף אחד לא הצליח להכניע אותה ולגרום לה לשבת, עד שאחת מהאסירות נעמדה, התקרבה אל הבחורה האימפולסיבית וביקשה בלי הרבה תחינות, "שבי, את מפריעה לי".
הבחורה הסתכלה עליה, חשבה רגע, ראתה את הסוהרות ואת שאר האסירות ממתינות בסקרנות למוצא פיה, ואז מלמלה: "אבל זה מעניין אותי".
"שבי, שאלות בסוף-בסוף, אחרי שמרסל תגיד, הבנת?", חזרה על עצמה האסירה. מאוחר יותר, כשאבוא הביתה, אכנס אל אתר פסקי הדין, אקרא את שעשתה ואבין למה אף אסירה לא העזה להתנגד לה.
"טוב, בסדר", אמרה האימפולסיבית והתיישבה. הצלחתי, מבלי משים בכלל, לקצץ חצי מההרצאה שלי, לא דיברתי על המסע לפולין בגיל 17 שעליו אני בדרך כלל מתעכבת, כי שם הייתה הפעם הראשונה שבה כתיבתי הראתה לי סוג של פרנסה, לא על הצבא ושירותי בבקעת הירדן, וגם את רוב הקטעים הארוטיים השמטתי. הייתה שם ערבוביה - מוסלמיות, נוצריות, יהודיות. היו כאלו שהבטתי עליהן ועל העברית שבפיהן בקנאה, כך שלא יכולתי לקלוע ולרצות את כולן. כל קטע שתת-המודע שלי הניח שבגינו יכול לפרוץ ויכוח, נגנז מיד.
הדף מתקצר לי ויש לי עוד כל כך הרבה לספר על המעגל ההוא, על תרגיל הכתיבה שהשיב אותן לרגע אל הילדות, על האסירה ששכחה שאנחנו נמצאות סביבה, עמדה באמצע המעגל, עצמה את עיניה ודיברה אל אביה ואל אמה, שאלה אותם "למה שכחתם אותי?" ו"אני מחכה בחצר ויורד גשם, מתי תחזרו?", והם לא ענו לה, אבל פתאום, חברותיה וגם כאלו שלא, בנות כל האגפים, עטפו אותה, חיבקו אותה אליהן למרות איסור הנגיעה והפכו למשפחתה.
הרגע הזה הופר חצי דקה אחרי כן, כשמחוץ לחדר שבו ישבנו נשמעו צרחות ואז קולה הבוכה של סוהרת אחת. לא רציתי לשוב הביתה באותו היום, לא כי בית הסוהר סוג בשושנים, אלא רק כי ראיתי איך כל סיפוריי קמים לתחייה ואלו שעוד לא, נרקמים באותו הרגע.