בזמן שנגיף הקורונה מילא את בתי החולים ואחר כך, כשטילים שוגרו אל דרום ומרכז הארץ, הזמר והיוצר אביהו מדינה היה עסוק בכתיבת ספרו האוטוביוגרפי "קורות ומנגינות", שאמור לצאת ממש בקרוב. הוא עוד רגע בן 73. סיפור חייו, שמדי פעם נחשף עוד פרט לא ידוע שלו, מעורר סקרנות לגבי האיש שטיפח במשך שנים סגנון מוזיקלי, נלחם עבורו ותוך כדי כך הציב נכסי צאן ברזל במרכז התרבות הישראלית. היו אלו חבריו של מדינה, השר לשעבר משה כחלון ועורך הדין הפליליסט ששי גז, שהפצירו בו "שב, תכתוב".

"הם מכירים את הסיפורים ושאלו 'מתי אתה מתכנן?'", מדינה נזכר. "אמרתי להם שאני חושב על זה ובמשך תקופה דחיתי את הצעד עד שבאה הקורונה. לא היו הופעות, לא היה לאן לצאת, אי אפשר היה לטייל בחו"ל. ישבתי במשך חצי שנה וכתבתי. זה לא היה קל, כי אנחנו כבר מבוגרים, והזיכרון לא בדיוק עובד, אבל הסתייעתי אולי ב־50 איש שאני מכיר והתקשרתי אליהם בכדי לוודא את הפרטים. זה לא היה כיף, כי בספר יש הרבה שלילה ולא רק ממלחמת יום הכיפורים, שבה השתתפתי, אלא גם מהמלחמה נגד התקשורת, מול המוסדות הבלתי הגונים. זה לא קל".

הגיל משפיע?
"ועוד איך, והעובדה שאנחנו לא מודים, היא דבר אחר. תבין, לא מפחיד אותי שום דבר, מצדי שמלאך המוות יבוא מחר. אני את שלי עשיתי, מיציתי. מה יש לי עוד לעשות? אני נהנה מהחיים, אבל גם הנאה הופכת לדבר סטנדרטי. למשל הופעות, אני לוקח היום רק כאלה שאני יודע שאצא מהן מרוצה. להופעות שאני יודע שיהיו בהן עמך ישראל וילדיהם אני מסרב בנימוס. הופעות ביום העצמאות אני לא רוצה. לא חסר לי כסף, ומה אני אעשה עם כסף שלא אשתמש בו?".

הדי המבצע האחרון החזירו את מדינה לאחד הפרקים המרכזיים בצעירותו. מדינה אומנם נולד בשכונת שבזי בתל אביב, ואחר כך נדד עם משפחתו לחולון, אבל את תקופת נעוריו, בשנות ה־60, בילה כילד חוץ בקיבוץ כיסופים בעוטף עזה, שהמשיך לסבול גם בסבב הלחימה האחרון.
"בזמני העזתים גנבו מאיתנו צינורות השקיה, יבול", הוא נזכר. "לפעמים בבוקר היו ממקשים את השדות, אז היינו עוברים עם מגלי מוקשים. זוכר שהיה לנו שומר דרוזי בקיבוץ שהיה נפגש עם שטינקרים ומעביר מידע לצבא. לילה אחד טיפסתי על מגדל האסם ופתאום ראיתי שבשדה הסמוך נדלק גפרור ומיד כבה. אחרי שביררתי, התברר שזה היה הסימן שלו לפגוש את השטינקר וכשהגיע לאזור היה מדליק גפרורים בכדי לאותת למארב של צה"ל שלא יפגע בהם".

ימים קשים עברו כעת על חברי כיסופים.
"מי שחי שם מקריב את עצמו. תראה איזה הבדל בין המרכז, הפלצני, למקומות שנמצאים תחת אש. עולם אחר, לא אותה מדינה. עצוב, כי אנחנו מסובכים לא רק עם הפלסטינים, אלא עם כל העולם. הרי אין בעיה לנפנף אותם מעזה, יש לנו את הכוח, אבל אין את הצידוק המוסרי, במיוחד כעם שעבר את השואה".

הראיון המלא במוסף מעריב סופהשבוע