איזשהו זמזום רקע טורדני, המתמשך לאורך הסרט כולו, מחבל ביכולת להתרכז היטב בניואנסים המרכיבים את “ארץ נוודים" עתיר הפרסים. הזמזום הזה מורכב בעיקר מצקצוקי לשון צדקניים, שמוגברים מעת לעת על ידי איזו אנחת אוי ויי, שמשתלבת היטב במתחולל על הבד.
כן, כן, “ארץ נוודים" הוא בהחלט סרט צודק. למעשה, הוא סרט על צדק חברתי אבסולוטי. כזה שמדרבן, מן הסתם, כל אמריקאי שנחשף אליו לחשוב בטעות שעצם רכישת כרטיס כניסה לאולם שבו מוצג “ארץ נוודים" היא סוג של הטלת פתק אנטי־טראמפי באיזו קלפי תיאורטית שמוצבת במרחביה של אמריקה.
הפרס הגדול של פסטיבל ונציה המהולל, שלושה פרסי אוסקר ועוד 230 (!) מדליות ופרסי הוקרה הוצמדו ל"ארץ נוודים", ועל פניו זה נראה נכון וטבעי. שהרי מי בכלל רוצה להשתייך למחנה של הלא צודקים וערלי הלב, שאינם מצרפים קריאות התפעלות אישיות שלהם אל המקהלה הכללית שאופפת מוצר זה.
בחג המולד של 2011, וזהו מעשה שאכן אירע, נסגרו מכרות הגבס שסיפקו תעסוקה למרבית תושביה של העיירה אמפייר שבנבדה, ובתוך זמן קצר התרוקנה העיירה מתושביה. אחת הפועלות במקום, אלמנה ושמה פרן (פרנסס מקדורמנד), נראית בתחילת הסרט כשהיא אורזת חפצים אישיים, מעמיסה אותם על הוואן שלה, ועוזבת את עיירת הרפאים הזו. וכך, במהלך חד ונחוש, הופכת פרן לחסרת בית, מצטרפת לאלפי נוודים שחיים בתוך קרוואנים המוצבים במגרשי חניה רחבי מידות.
“ארץ נוודים" מדבר בעיקר על קורבנות כלכלת השוק, שחוקי הביקוש וההיצע מאלצים אותם לעזוב את המעגל המוגן של העובדים היושבים קבע על אדמתם, כמו החקלאים בשחר ההיסטוריה, ולסגת מחדש למעמד של ציידים־לקטים, הנודדים בעקבות משרות זמניות וארוחות חינם. נשמע מוכר? כן. ברני סנדרס, הסמן הסוציאליסטי במערכות הבחירות האחרונות בארצות הברית, הרבה לדבר על כך, ובסרט עצמו מופיע אדם בשם בוב וולס, שהוא מעין תואם סנדרס, המגולל באוזני כל את הפילוסופיה האנטי־קפיטליסטית הצודקת הזו.
וולס, ממש כמו המשתתפים האחרים בסרט, הוא דמות ולא שחקן. כמו מרבית המצולמים האחרים, שאינם מגלמים דמויות, אלא את עצמם, כולל שימוש בשמותיהם האישיים. למעשה, לבד ממקדורמנד המוכרת היטב, וכן השחקן המצוין דיוויד סטראת'רן (שעושה את התפקיד המשלים לה), כל האחרים שנראים על הבד הינם אנשים אותנטיים, המשתלבים בפרויקט המנסה לומר משהו על המשאב החברתי הקרוי אותנטיות, אבל עושה זאת באופן לא אותנטי, בכוונת מכוון, בקריצה לחוג מצקצקי הלשון, שאכן תגמל אותו בקרן השפע של עולם הפרסים.
קליאו ז'או ילידת סין, שהתחנכה בנעוריה באנגליה ופועלת כיום בארצות הברית, היא המנוע שמאחורי “ארץ נוודים". ז'או כתבה, הפיקה, ביימה וערכה אותו. כמו בפרויקטים הקולנועיים הקודמים שלה (“שירים שהאחים שלי לימדו אותי", וכן הסרט היפה “הרוכב"), היא שומרת גם הפעם על נוסחת הנראטיב שמשלב סיפור מסגרת שאכן אירע עם עלילה בדויה, ומוהלת יחד לא שחקנים עם שחקנים מקצועיים.
פרן על גלגלים נעה בין כמה מהמדינות המרכיבות את ארצות הברית; נבדה, אריזונה, דרום דקוטה, קליפורניה, נברסקה, ושוב אריזונה, ושוב נבדה. לכאורה, סרט דרך מהסוג המוכר היטב. בין שמדובר ב“איזי ריידר", “תלמה ולואיז" ו"זרים" של ג'ים ג'רמוש, ובין שמדובר ב“ענבי זעם", “רוצחים מלידה" או “סיפור פשוט" של דיוויד לינץ'.
אלא שניכר הבדל בין “ארץ נוודים" לבין סרטי הדרך הקלאסיים, שבהם נע הגיבור ממקום למקום, ומגלה את העצמי שלו באמצעות מפגשים עם אנשים אחרים. ב"עד קצה העולם", ששון פן ביים ב־2007, משוחזרים חייו הקצרים של צעיר בשם כריסטופר מקנדלס, שלפני שלושה עשורים נע בין הנופים של הטבע הפראי בצפון אמריקה, רק כדי להתאחד עמם באמצעות הקרבת חייו.
הממד הספיריטואלי, ממאפייניו המובהקים של ז'אנר סרטי הדרך, נעדר כמעט לחלוטין מ"ארץ נוודים". זאת, בעיקר בשל סתמיותה של הדמות המרכזית פרן, שנסחפת באקראיות ממקום למקום, כמעט שלא לצורך. למעשה, אבחנה זו איננה מדויקת, משום שמתחת לפני השטח מבעבעת ב"ארץ נוודים" איזושהי חתרנות חברתית, אולי אפילו פוליטית, שלא באה בו לידי מיצוי מלא.
בבסיס המבע החתרני הזה עומד השימוש האירוני במושג אמפייר. לכאורה, זה שם העיירה שבה חיו ועבדו פרן ובעלה המנוח בו, שנפטר כמה שנים לפני פרוץ העלילה המתוארת כאן. הם חיו הודות לתעסוקה שסופקה להם על ידי תאגיד מכרות הגבס שנעל את שעריו. לא זו בלבד שנודעת אירוניה לעובדה שחייהם התממשו משום ששהו רוב זמנם במכרה, כלומר בקבר עמוק באדמה, הרי שעם סגירת שעריו, קרסה לה האימפריה. לא רק העיירה אמפייר, אלא האימפריה של כלכלת השוק, שעל האמונה העיוורת בה מתבסס החלום האמריקאי.
ולמרות קבר האחים הזה, ולמרות נפילת האימפריה, כל מה שפרן רוצה, ובגלל זה היא יוצאת למסע הלא חשוב שלה, הוא להתאחד מחדש עם בו המנוח - איחוד שאפשרי רק אם היא תשוב למכרה/קבר של שניהם. אילו ז'או הייתה נצמדת לרעיון החתרני שהיא מנסה לפתח ב"ארץ נוודים", היה הסרט ממריא מן הסתם אל מעבר לאופק־המתבקש־מאליו שלו.