שתי בשורות רעות קיבלתי השבוע: בית הקפה שהיה לביתי השני נהרס, ודודו ויזר מת

1."בקרן הרחובות דיזנגוף־טשרניחובסקי בתל אביב עומד דודו ויזר על המרצפת הקבועה שלו ומנגן בחליל. מפעם לפעם הוא מחליף אותו בחליל אחר, שהוא שולף מאשפת חלילים שהוא נושא על שכמו. 11 חלילים שונים יש לו, והוא מתאים אותם למצבי רוחו המשתנים, על פי קוד מסתורי המובן רק לו. על הרצפה למרגלותיו מוטל תרמיל ממורטט.

"עוברי אורח חולפים על פניו, ממהרים לענייניהם, נכנסים ויוצאים מהחלל הממוזג של דיזנגוף סנטר הסמוך כשבידיהם שקיות מקושטות בלוגואים אופנתיים. רובם לא מפנים מבט נוסף לעבר נגן החליל המוזנח שעומד בצד. רחובות תל אביב מלאים בחסרי בית שכמותו, וככל שמספרם גדל, כך הם שקופים יותר, מתמזגים ברקע, נהפכים לחלק מהתפאורה העירונית". כך נפתחה כתבה שפרסם אביחי בקר ב"הארץ" לפני כ־20 שנה.

הרבה שנים לא פגשתי את ויזר. בפעם האחרונה הוא חיפש אותי ב"קפה תמר" ז"ל כדי להביא לי את ספרו "המדריך לנגן רחוב". בגדיו היו מרופטים, מדיפים ריח רע. כמה משיניו חסרות, שערו מלוכלך, זקנו פרוע. הצעתי לו 200 שקל כדי שיקנה ג'ינס וחולצה חדשים. הוא סירב. "מה זה משנה מה אני לובש ומה אני חושב ומה אני עושה. אני כלום". עיניו העצובות הזכירו לי שיר שכתב כשהחל להסתובב כהומלס ברחובות. שם השיר, "טיפוס שלילי".

"הולך לפה, הולך לשם
מחפש להעביר את הזמן משועמם
לא רוצה לעשות שום דבר
מביט מרחוק על כל העולם המוזר
לא רוצה לדעת, לא יכול להתחייב
את עצמי אני לא אוהב
לא רוצה לתת, לא יכול לקבל
בעיניהם אני בוגד, משוגע ונוכל
אף אחד לא אוהב אותי
אני לבדי, לעזאזל, לבדי
כועס לפה, זועם לשם
מתפוצץ מקנאה, מקנא בכולם"

זה לא השיר הראשון שוויזר כתב. יש רבים אחרים, חלקם מוכרים. אבל הם שייכים לתקופה אחרת, לאיש אחר, לדודו ויזר של פעם. קשה היה לראות בהומלס המוזנח הזה את האיש שהיה פעם אחת ההבטחות הגדולות של הרדיו הישראלי; את הצנחן יפה התואר וברוך הכישרונות שנשא לאישה את בתו של אחד ממפקדי מלחמת השחרור, בנוכחותם של חיים בר־לב ועזר ויצמן.

2. ביום שני צלצלה אליי שלומית כרמלי, במאית וצלמת מוכשרת. היא בישרה לי שתי בשורות רעות: הרסו את הבניין של "קפה תמר", ודודו ויזר מת.

שעות לקח לי למצוא את הספר שנתן לי דודו בפעם האחרונה שנפגשנו ב"קפה תמר". מצאתי. בהקדשה כתב "לנתן זהבי באהבה". על גב הספר, שיצא בהוצאת ירון גולן, כתוב: "המחבר הוא כתבן כפייתי, חולה במחלת הרדיפה ובשיגעון גדלות, במילה אחת: לוזר".
אני נזכר איך שרה שטרן, הקיסרית המנוחה של שינקין שניהלה עשרות שנים את "קפה תמר" ביד נטויה ובפה שלפעמים גרם לאנשים לרצות לקבור את עצמם, שאלה את דודו אם הוא רעב, הגישה לו רוגלך והציעה לו קפה בתנאי שישתה אותו מחוץ לבית הקפה, כי הוא מסריח.
שלומית שלחה לי תמונה של טרקטורים שהורסים את המקום שהיה לי הרבה שנים בית שני. המשורר הפילוסוף יהודה עתי צילם את פעולת ההרס.

שלוש פעמים קראתי את הכתבה של אביחי בקר על דודו. הזיכרונות צפים. בקר נבר, חקר, שאל והביא כתבת פרופיל מהחזקות שקראתי. כך כתב בין השאר, בקיצורים הכרחיים מפאת חוסר מקום ובאישור המחבר:

"דודו ויזר היה צנחן משוחרר בן 24 כשהפציע ככוכב שביט מבטיח וכריזמטי בשערי מערכת החדשות של קול ישראל בתל אביב בשנת 69'. היו אלה דמדומי ימי הרדיו, רגע לפני שהטלוויזיה כבשה את בתי הישראלים, וויזר הביא עמו אל לב הממסד רעיונות אנרכיסטיים שינק בעת שהסתופף בשולי חבורת 'מצפן'. הוא דיבר בגנות משה דיין וגולדה מאיר בימים שישראל האופורית נשטפה בגל מתעתע של פטריוטיות. הוא הטיף לסולידריות עם הפועלים כשגיבורי השעה היו קבלני העפר, שעשו מיליונים מבניית קו בר־לב לאורך תעלת סואץ.

"'הדברים שהוא השמיע, האבחנות החדות, היו לגבינו פצצה. אני יכול להצביע לך על 30 איש שלגביהם הוא היה גורו', נזכר אמנון ברזילי מ'הארץ', שהיה אז כתב צעיר ברדיו והתיידד עם ויזר.

"מנהל מחלקת 'ענייני היום' בקול ישראל אלימלך רם המליץ לוויזר 'תסתובב ותרחרח'. ויזר עשה כהמלצתו ומהר מאוד מצא לעצמו פטרון בדמות גדעון לב ארי, סגנו של רם, שסייע לצעיר הנלהב להיקלט ולתפוס את מקומו.

"'כולנו התאהבנו בקסם של דודו ויזר', אומר ברזילי. 'גדעון (לב ארי), שהיה היפוכו המוחלט של דודו, אימץ אותו מהרגע הראשון. מה שחיבר ביניהם היה החלק החתרני. המורה שאף לכבוש את הרדיו, ולתלמיד מאוד התאימה המהפכה שהוא ביקש לחולל. היה לו כושר רטורי יוצא דופן. היה בלתי אפשרי לעמוד מולו בוויכוח. הוא התאפיין בישירות שבאותן שנים עדיין לא הייתה מקובלת. הוא הטיח את האמת בפרצוף בלי עידונים או עכבות ולא היה אכפת לו אם אתה קולגה או בוס'.