רק אום כלת'ום הייתה חסרה במופע החיבוקים הנדיר שהתקיים בין תל אביב לירושלים ביום ראשון השבוע. אבל גם בלעדיה אפשר להגיד שהיה פה שמח. למתקפה כה חמה מקהיר לא זכתה ירושלים שנים ארוכות. לפחות לא פומבית, ולא בדרג הגבוה ביותר.

אותו יום נחת בנתב"ג ראש המודיעין הכללי של מצרים. גנרל עבאס כאמל הוא איש נישא וחשוב, ברנש פיקח ולמוד ניסיון מדיני. כאמל היה מנהל לשכתו של א־סיסי עוד בימים שבהם כיהן נשיא מצרים כראש המודיעין הצבאי, אי־אז לפני יותר מעשור. הוא אחד המקורבים לו ביותר, אולי המקורב מכולם. שיירתו עלתה לירושלים, שם הוא נועד עם ראש הממשלה במעונו. אחר הצהריים שב לתל אביב ונפגש עם שר הביטחון בני גנץ. בשני המקרים פורסמה תמונתו יחד עם בני שיחו הישראלים. התמונות שיצאו מבלפור היו חמות במיוחד. שני האישים לחצו ידיים בחום וישבו לצד שולחן מלא כל טוב, שעליו הונחו דגלוני שתי המדינות.

החיבוק המצרי לא נעצר בביקור הגנרל. בזמן שבו עשה מטוסו את דרכו לתל אביב, המריא מנתב"ג לקהיר מטוס אל־על ובו שר החוץ גבי אשכנזי. הוא הוזמן בידי עמיתו המצרי סאמח שוכרי. גם כאן חרגו המצרים ממנהגם. שר חוץ ישראלי לא נקרא לקהיר 13 שנה, מאז כיהנה בתפקיד ציפי לבני. אשכנזי ופמלייתו התקבלו בידי מארחם בכבוד רב. ביקורו לא התנהל בהיחבא, כפי שקורה לעתים ביחסים עם המצרים, אלא לעין המצלמות.

הפרטים הקטנים אינם חשובים, ודאי לא בהשוואה לנושאי השיחות שקיים האורח הנכבד. אבל אינם מקריים. כאמל ביקר כאן בעבר, בגלוי וגם בחשאי, אך מעודו לא זכה ביקורו לפרופיל ציבורי כה גבוה. ישראל תמיד משחרת לפומביות הזו מן המצרים, ולרוב נותרת תשוקתה תלויה באוויר. הפעם התירו המצרים לשחרר את החגורה. הגנרל לא סיים את משימתו בשטחי ישראל בלבד. הוא יצא לרמאללה, שם נפגש עם אבו מאזן, ולמחרת, ביום שני – נכנס לרצועה ונועד עם סנוואר. בעזה התרגשו לבואו. היה זה ביקור ראשון של בכיר ערבי במעמדו אחרי שנים. ברחבי העיר נתלו כרזות ענק של א־סיסי, הנושאות שבחים לנשיא המצרי ולאנשיו.

שתי שיחות מוושינגטון
לו היו יחסינו עם המצרים כפי שהם עם שווייץ, לא היינו תוהים על תצוגת התכלית הזו. אבל דיפלומטיה אורקולית היא מופע נדיר ביחסי קהיר וירושלים. את הסיבות לחיוך המצרי הפעם צריך לחפש הרחק מכאן. גנרל כאמל אומנם הגיע לדון בבעיית עזה ובסוגיות נוספות, אבל בשירותה של מטרה דחופה יותר – לשקם את יחסי קהיר והבית הלבן. יחסים אלה מעודם לא היו מזהירים. עתה במיוחד חוששים המצרים כי בעידן המפלגה הדמוקרטית הם עלולים להידרדר אף יותר. ידו של המשטר על מתנגדים ומבקרים כבדה מאוד, ובקהיר שוררת דאגה מן הרגישות הרבה לזכויות אדם השוררת במפלגתו של ביידן.

במהלך המלחמה בעזה זכו המצרים לזריקת עידוד. ביידן התקשר פעמיים לא־סיסי, עדכן אותו על שיחותיו עם נתניהו, והציע שיתפוס תפקיד מרכזי במאמץ האמריקאי המחודש לתקן את הערוץ הישראלי־פלסטיני. ביידן היה קואופרטיבי וחיובי, והשיחות עמו הפיחו חיים במטבחון של א־סיסי. נלהבים, הם החליטו למנף אותן.

הגנרל המצרי עשה בירושלים, אבל לבו היה בוושינגטון. במאמץ ללכוד את לב ביידן ואנשיו, משחקות בינתיים הנסיבות לטובת המצרים. הצדדים זקוקים להם. פחות משבוע לפני כאמל בא לאזור שר החוץ האמריקאי טוני בלינקן, ובפיו תפילה להרגיע את עזה ומזרח ירושלים ולהחיות את תהליך השלום. אחרי מפגש עם נתניהו ואבו מאזן, הוא המריא לפגישה עם א־סיסי והתקבל שם בחום רב. לרווחת המצרים, ידי בלינקן קצרות.

הוא נעדר ידע מספק וניסיון מדיני באזור, ועל שולחן הבית הלבן מונחות בעיות דחופות יותר. סין, איראן, הכלכלה והקורונה. פלסטין מצויה בתחתית הרשימה, וכדי להניע תהליך בנוגע אליה, זקוקים האמריקאים לקבלני ביצוע מקומיים. לא עומדות בפניהם אפשרויות רבות פרט למצרים ולקטארים. קטאר היא אומנם בעלת המאה, אבל מעמדה כאן, בהשוואה למצרים, עדיין משני. קהיר הבינה היטב את הצורך האמריקאי בימים אלה, והזדרזה לשים רגל בדלת.

המצרים יודעים שכל יתד שיתקעו כעת בקרקע תסייע להם בשנים הקרובות. במיוחד אם ההתפתחויות האזוריות לא יהיו לטובה. נתניהו עשוי לפנות את מקומו, ובכך הם יפסידו ידיד נאמן. קטאר השאפתנית מרחיבה את השקעותיה בעזה וברשות, ובהתאם לכך את השפעתה בסכסוך הישראלי־פלסטיני. גם לטורקים יש כוונות לשחק כאן תפקיד, ובצירוף נסיבות כלשהו, אולי גם איחוד האמירויות או סעודיה ירצו בכך. אומנם עזה מעניינת את שתי אלה כפתיתי שלג דאשתקד, אבל הסיפור של העת הזו הוא אל־אקצא. ומי יודע כיצד ייטרפו הקלפים אחרי לכתו של אבו מאזן.

היוזמה שלקחו המצרים על כתפם סבוכה עד בלתי אפשרית. היא כוללת עסקת חילופין בין ישראל לחמאס, רגיעה ארוכת טווח בעזה ופיוס פלסטיני. כדי להשיב את ישראל והרשות לשיחות השלום מוטב לרשות ולחמאס שישובו להיות יחידה אחת. כדי לפייס ביניהן זקוקים כולם לרגיעה במזרח ירושלים. עסקת החילופין אף היא משוכה גבוהה. בחמאס רוצים אסירים כבדים, רוצחים מן השורה הראשונה. ישראל לא מוכנה לשמוע על כך.

עבאס כאמל ואנשיו יודעים כי סיכוייהם להצליח בשלל המשימות הללו מוגבלים מאוד. ברור להם כי המערכה הבאה בין ישראל וחמאס כבר כתובה על הקיר. אבל הם לא באו לנצח בנוקאאוט. הם הגיעו לאסוף נקודות ולהראותן לביידן כחופן פנינים. אם תתחדש הלחימה בין צה"ל לפלגים בעזה, המצרים יוכלו לומר, עשינו הכל. מי יטען בפניהם את ההפך. הרי תמונות הגנרל כאמל מדלג מתל אביב לירושלים, וממנה לרמאללה ולעזה, צרובות בזיכרון.

המערכה בעזה גילתה עד כמה שקועה ישראל בבוץ. יותר מכפי שנראה. היתרון הצבאי הניב רווחים מדיניים פעוטים. ודאי לא כעוצמת האש, או כמידת הציפיות. למרות זאת, ואולי משום כך, העניקה ישראל למצרים את ברכת הדרך. קהיר היא מתווך בר סמכא, כזה שיודע להשתמש ללא היסוס במקלות, להבהיר לאחד הצדדים את חומרת החלטותיו, ולנזוף כשצריך. למרות זאת, ככל שחולפות השנים, ובשם היחסים החשאיים, מעמיקה ישראל את התלות שלה בתיווך המצרי. ולא די שהיא מעמיקה, אלא עתה הסתפחו אליו הקטארים.

התפקיד הקטארי הוא להזרים מיליוני דולרים שירגיעו את עזה, וגם יעניקו שקט ליישובי הדרום. ישראל לא רק מאפשרת זאת. היא אף לחצה על הקטארים לפתוח את הכיס. לכאורה זו עסקה טובה. אחרים משלמים, ואנחנו נהנים. אבל קטאר איננה מלכ"ר אלא בית מלוכה רב־מעללים, בעל שאיפות אזוריות. המיליונים הללו הופכים מדינה ערבית התומכת בחמאס ובאחים המוסלמים לגורם משפיע וחזק בגבולה הדרומי של ישראל, וכל זאת בהסכמה ישראלית מלאה. לו היו האיראנים לוטשים עיניים לרצועה, ומקימים בה, למשל, מרפאה או מסגד, ובכך מבקשים להתחבב על האוכלוסייה – הייתה קמה פה זעקה. קטאר עושה הרבה יותר מכך, ואף קול פליאה אינו נשמע.

מצרים מצד אחד, קטאר מצד שני. בידי שתי אלה מופקד שלומנו, ותפקידם זה הולך וגדל.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל