אף על פי שאין הסכם שלום, סיפוח או תוכנית מדינית דרמטית על הפרק, לרגעים נדמה שזו הממשלה הכי מאותגרת שאי־פעם הוקמה כאן. משונה, כי בעבר היו אתגרים קצת יותר גדולים (למשל - הקמת המדינה). אבל האתגר פוליטי במהותו והוא עצום, משום שהמינון בין התעלולים לבין העשייה יצא משליטה. הפוליטיקה שלנו פשוט התחרפנה.
לאור החירפון, יש כמה אנשים שצריך להסיר בפניהם את הכובע על הישג ה"עלה בידי להקים ממשלה". הראשון הוא מן הסתם יאיר לפיד, שהוכיח בגרות פוליטית וסדרי עדיפויות נכונים. צריך להודות גם לגדעון סער ולזאב אלקין, שהיו פחות בכותרות אבל נתנו עבודה ממוקדת ומשמעותית מאחורי הקלעים. ועדיין - האמיצים ביותר הם נפתלי בנט ואיילת שקד.
בנט ושקד נמרחו בזפת ובנוצות והפכו למטרה מסומנת יותר מחסן נסראללה. עזבו רגע בייס פוליטי - השניים לא רק מאוימים פיזית, אלא גם חוטפים מקבוצת השייכות שלהם. זה לא קל. הם אומנם קיבלו את ראשות הממשלה ועוד תופינים ששקד התעקשה עליהם ברגע האחרון, אבל במצב התפיסתי המעוות שנוצר - הם גם עושים את ההקרבה הכי גדולה.
צריך להודות גם לגנץ על ששם אינטרסים אישיים בצד, ולא בפעם הראשונה, ולליברמן שלא הפריע בהתססה מיותרת מול החרדים. ניצן הורוביץ ראוי להערכה על שידע מתי לשתוק, ולא רק מתי לצעוק. רק למרב מיכאלי קצת קשה להודות על התעקשויות שנובעות מכך שהיא רואה רק את עצמה ולא את התמונה הגדולה. הצהרתה האישית לתקשורת ברביעי בלילה, במקביל לידיעות המתפרצות על הקמת הממשלה, מעידה על הריכוז המוגזם שלה בעצמה. רצוי שתתנער במהירות מהגישה האופוזיציונרית המחאתית, ותפנים את הסיטואציה השבירה.
כמובן שגדול התורמים להקמת הממשלה המשולבת הוא נתניהו, בכך שהביא אותנו עד הלום. אם לא סבבי הבחירות הבלתי נגמרים, ומכונת התעמולה המשומנת שהוא יצר במהלך שנות שלטונו, לא היינו מגיעים לכאוס פנימי כזה. אם לא האנרכיה במבצע שומר חומות, לא היינו מגיעים להבנה הקולקטיבית עד כמה ססמאות התעמולה יכולות לחרפן אנשים.
ססמאות סרק
"ממשלת שמאל" - מדהים שהמיאוס והפחד מהשמאל הם אוקיינוס, בעוד שהיקפו במציאות הוא שלולית. הליכוד ומקהלתו מתעקשים לכנות את גוש השינוי כ"ממשלת שמאל", וחוזרים על כך בכל משפט בטון מלא בוז. השמאל אולי הרוויח את זה ביושר, אבל איך אפשר לקרוא "שמאל" לממשלה שבה 20 מנדטים שייכים לימין (סער, בנט וליברמן), 25 מנדטים למרכז (גנץ ולפיד), ו־13 מנדטים לשמאל (העבודה ומרצ)? זו ממשלת מרכז־ימין שגם שאריות השמאל משולבות בה, אבל זה פשוט לא מספיק מפחיד כשאומרים את זה ככה. זה לא נשמע כמו "סכנה למדינה".
"סכנה למדינה" - לפי הרשתות החברתיות, אותה "ממשלת שמאל" מתכננת קודם כל להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, אחר כך לוותר על הצביון היהודי, ואז להתפנות לשאר הזוטות. למי שלא נמצא ברשת זה נשמע כמו בדיחה - אבל זה הנרטיב השולט. הוא מגובה על ידי אמירות פורמליות של נתניהו, שהשבוע קרא לממשלה הנרקמת "סכנה למדינה ולחיילי צה"ל". מי שבכל מקרה לא מאמין למילה היוצאת מפיו כבר לא מקשיב, אבל מי שכן מאמין - נבהל ואפילו נכנס לפאניקה. אין פלא שבנט, שקד ולפיד חטפו מטר איומים על חייהם וצריך היה להצמיד להם אבטחה.
"הממשלה לא תחזיק מעמד" - בין עוצר ראיונות אחד למשנהו, השבוע שוחררו חברי ליכוד לדבר. כולם הביעו את אותה הערכה, כאילו חשבו עליה לבד. ההערכה אינה בלתי הגיונית - הרי גם אם תושבע ממשלת שינוי, הסיכוי שלה להיתקל בקשיים הוא גדול. אבל אם מדובר בממשלה שבכל מקרה לא תחזיק מעמד יותר מחודש־חודשיים, אז למה היא כזאת סכנה למדינה?
"אין שמאל רדיקלי בישראל" - הכפשות השמאל גרועות, אבל גם הטיהור העצמי שלו גרוע. יאיר גולן אמר השבוע ש"אין שמאל רדיקלי בישראל, אלא שמאל שאוהב אדם". לא נעים, אבל זה מגוחך בדיוק כמו דפי המסרים של הליכוד. בתוך שלולית השמאל בהחלט קיים שמאל רדיקלי. קיצוני, מניפולטיבי, רדוף בערכים מעוותים, שמעדיף להשתלח בישראל ובצה"ל על פני ביקורת קלה על חמאס או על הרשות הפלסטינית. הוא קיים בארגונים שטוענים לקידום "זכויות אדם" בעודם מכפישים את ישראל בכל מחיר, והוא לא אוהב אדם אלא מחרחר ריב ומדון. חשוב שגולן יכיר בו ויתנער ממנו, במקום להגיד שזה לא קיים.
"הזוי שבנט יהיה ראש ממשלה עם 6 מנדטים" - חברי הליכוד חזרו על כך שוב ושוב, תוך התעלמות מהעובדה שגם נתניהו הציע לבנט להיות ראש ממשלה ברוטציה. מה שהזוי הוא היכולת להציע לרע"ם לתמוך בקואליציה, ולמחרת להזדעק עד השמיים כשמישהו אחר מציע לרע"ם את אותה הצעה.
אותו כנ"ל לגבי הצעה לדרעי להיות ראש ממשלה ראשון ברוטציה כשהמנדט היה בידי הליכוד, אבל עתירה ליועמ"ש בית הנשיא כשלפיד מציע הצעה זהה לבנט. הזוי שלליכוד "מותר" להגיש הצעות מתוך כוונה ברורה לתחמן, אחר כך להיכנס בכל הכוח במי שלא מקבל את ההצעות, ובסוף להזדעק נגד הצעות זהות של הגוש השני. פלא שאנשים כבר לא מבינים כלום? כבר מזמן אין מה להבין.
הסכנה האמיתית
ממשלת השינוי לא שואפת לחיסול הלאום היהודי או למדינת כל אזרחיה. במקרה הטוב, זו תהיה ממשלה שסוף־סוף תתפעל את המדינה ומוסדותיה. "השמאל" הוא לא סכנה ולו בגלל גודלו - שתי מפלגות נישה, שמעדיפות (ובצדק) לקחת חלק שולי בממשלת שינוי, מאשר להמשיך להתייבש באופוזיציה. מה שכן, הפיכת האיום הקיומי על ישראל מחיצוני לפנימי - היא סכנה. השקרים הדמוניים שהציבור מולעט בהם במסגרת התעמולה הלכאורה לגיטימית - הם סכנה. שנים בזנו לפלסטינים המפוצלים בין פת"ח לחמאס, שעסוקים בשנאה פנימית ובחוסר יכולת להתקדם לאנשהו. איך נקלענו לכאן? זה בהחלט מסוכן.
אימוץ ערכים רדיקליים רק כדי לקדש את הפיצול הוא סכנה. כך גם חוסר נכונות להכיר באלטרנטיבה שלטונית, או התעקשות שלא לגדל יורשים ולרדת מתישהו מהבמה.
הסכנה למדינה היא לגרום לאנשים להאמין שחצי מהעם שלהם פסול, ולא משנה איזה חצי. בסופו של דבר, צריך לבחור בין אלטרנטיבות קיימות. לממשלת ימין לא הייתה היתכנות. גם לממשלת ימין שנתמכת ברע"ם לא הייתה היתכנות, בגלל הקנאות של סמוטריץ׳ ובן גביר. כך שמלכתחילה האופציות היו ממשלת שינוי או המשך הכאוס ובחירות חמישיות.
אז כן, עדיף היה מצב של ממשלת מיינסטרים, רחבה יותר, מאוזנת יותר, שמתפשרת כדי לחזק את הרוב המתון במקום את השוליים. אבל כזכור - נתניהו עשה כל שביכולתו כדי שממשלה כזו לא תאריך ימים. הוא תיחמן וסירב להעביר תקציב, כי קיווה לממשלה שישלוט בה בלי צורך להתפשר, ולכן איבד את הכל. זה כל הסיפור, בניכוי הרעשים.
