אני חייבת להודות שאתמול זו הייתה אחת הפעמים שנהניתי מתוכנית הראיונות של ברקו ואופירה, בעיקר בגלל פאנל של אורחים טובים, איכותיים ומרעננים שהגיעו לראשונה לאולפן של צמד המנחים וביניהם דן מרידור שתמיד היה בעיניי דמות להערצה גם כאשר לא בחרתי בליכוד. האיש שעזב את המפלגה בה היה חבר, כי הרגיש שהיא לא אותו ליכוד של בגין, לתפיסתי תמיד היה דמות ראויה, בעלת יושרה ומוסר פוליטיים, שלא מדקלם מדף מסרים. גם אתמול, הוא לא חשש לומר, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, שממשלת השינוי חייבת לקום וזמנו של בנימין נתניהו תם.
עמיחי שיקלי מ"ימינה", בניגוד למרידור, דיבר משני קצות הפה, כאשר מצד אחד הוא כביכול תומך בדרכו של נפתלי בנט ובצורך להחליף את הממשלה הקיימת, ואפילו מספר לאופירה וברקו שהוא דיבר עם ניר אורבך על מנת לשכנע אותו לא לעשות בלגנים (אני בספק). ומצד שני הוא, שיקלי, רוצה לעשות הכול על מנת לחבל בהקמתה של ממשלת שינוי.
אני לא בוטחת בפוליטיקאים שמנסים לרקוד על שתי חתונות, כפי שגם עשה בנט, עד לאותו רגע שהחליט סופית ובאומץ ללכת עם יאיר לפיד, גם כאשר ידע שהוא מסכן את עצמו ואת בני ביתו כשבוחרי "ימינה" יתחילו לאיים עליהם. בסופו של יום, נדרש אומץ לא קטן עבור פוליטיקאי, לעשות תפנית חדה במסלול שבו הלך כאשר נבחר על ידי ציבור מסוים, והחליט שגם במחיר בטחונו האישי והפוליטי, הוא יעשה צעד שיטרוף את כל הקלפים, כי זה צו השעה על מנת למנוע בחירות חמישיות ולצאת מהלופ הלא נגמר. כפי שיאיר לפיד עשה הקרבה ראויה להערכה, ולכל הכבוד הניתן, כאשר ויתר על המקום ראשון ברוטציה, גם בנט עשה כאן הקרבה יוצאת דופן כאשר כביכול הפר את הבטחתו לציבור בוחריו וסיפק נימוק הגיוני ומשכנע, שלפעמים אין ברירה והמטרה החשובה מקדשת את האמצעים. לעומתו, לא בטוח ששיקלי יודע מה הוא באמת רוצה.
"אז מה אתה בעצם רוצה?" התעקשו אופירה וברקו לדעת. "אם בנט יציע לך משרה מפתה, תירגע?" שאלה לגמרי מתבקשת, כי הרי אי אפשר להיות חבר במפלגה ולתמוך בעומד בראשה מצד אחד, ומצד שני לצאת נגדו. בצדק אמרה אופירה לשיקלי: "לא מוצא חן בעיניך, תתפטר". אופירה אפילו לקחה את הטיעון הזה צעד קדימה ובעצם קראה לשיקלי: בוגד, בוגד, בוגד.
התגובה הצפויה של שיקלי לא איחרה לבוא: "אני באתי לשרת את העם ולא להפר את הבטחותינו לו". לשרת את העם? מי אתה מר שיקלי? מי מכיר אותך? מי הצביע לך? אף אחד לא מעוניין שתשרת אותנו, תודה רבה , תעשה טובה לכולנו ותחזור לחיים האנונימיים שלך.
שיקלי לא המציא את המשפט הזה, כל ראשי המפלגות מכריזים השכם וערב שהם באים לשרת רק את העם, אולם לצערנו, הם באים לשרת אך ורק את עצמם ולרפד היטב את הכיסא שעליו ירצו לשבת. אז שיספרו סיפורים לסבתא. לכן, השאלה של צמד המראיינים לשיקלי: "אז מה בעצם אתה רוצה?" (כשהם רומזים שייתכן ושיקלי פוזל לעבר הליכוד ולאיזה ג'וב מעניין שאולי הוא יקבל שם), היא שאלה לגיטימית.
מי שבאמת הרשים אותי באישיותו בפאנל האורחים, היה אלעזר שטרן. איש "יש עתיד" דיבר בנועם ובנחישות על הצורך בהקמת ממשלה חדשה והפגין תמיכה בלתי מסויגת ביאיר לפיד, למרות שהאחרון לא נתן לו תפקיד משמעותי. אם הייתי לפיד, הייתי מציעה לו לעמוד בראש משרד החינוך. אין מתאים ממנו למלא את תפקיד שר החינוך או כל תפקיד אחר שקשור בתרבות, בגלל נועם דיבורו וצניעותו. כאן באמת נמדדת נאמנותו של חבר מפלגה שלא יבגוד בה, גם אם לא מוצע לו תפקיד מפתה וחשוב. הניגודיות של שני האורחים אתמול בלטה, אחד ערכי ומסור למפקדיו ואילו האחר מסור לכותרות מרעישות.
גם חיים רמון התארח אמש. איש מפלגת "העבודה" לשעבר שמכיר בצורך להקמת ממשלת שינוי, אך גם יודע לפרגן לעשיה המבורכת של ביבי בשנות כהונתו. רמון הוא פוליטיקאי אמיתי שיודע לשים דברים על דיוקם מבלי להתחנף לאף צד. כאשר ברקו הביע את הסתייגותו מהדרך שבה תומכי ימין מפגינים ליד בתיהם של שקד ובנט באלימות שכמעט נשמעת כמו איומים ברצח, הזכיר רמון לברקו שגם השמאלנים (שרמון נמנה עליהם בעבר) לא טמנו ידם בצלחת ולא חסכו במילים גסות ובוטות כאשר הפגינו ליד ביתו של ראש הממשלה בבלפור.
בעצם, כבר בתקופת הקמפיין לבחירות האחרונות, כשרמון הוזמן לא פעם לערוצי החדשות על מנת לפרשן את האירועים הפוליטיים, הוא חזר ודיבר על כמה פסולה החשיבה של "רק לא ביבי", והרי לכם פוליטיקאי אובייקטיבי ולא משוחד. אם עוד אנשים כמוהו היו ייצטרפו לממשלת השינוי, ייתכן שהטירוף שאחז במערכת הפוליטית ילך וידעך ולא יהיה גם מנת חלקם של ילדינו, הדור הבא שאנחנו כל כך דואגים לעתידו.