אחרי יותר מ־40 שנות עבודה רצופות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, השחקן הוותיק שמואל וילוז'ני, 67, הופתע מפסק הזמן שזימנה לו תקופת הקורונה. "בעצם מאז שסיימתי את בית צבי בשנת 1979, אני עובד ברצף. להוציא חצי שנה שבה קיבלתי מלגה מקרן תרבות אמריקה ישראל ונסעתי להשתלמות ב'אקטור סטודיו' בניו יורק, ושנה וקצת של הקורונה", הוא אומר.

בוא נדבר באמת על הקורונה.
"אני קודם כל מופתע שחזרתי".

לקחת את זה קשה?
"אני לא מסתכל על זה באופטימיות או פסימיות. קודם כל, אני אדם מאוד אופטימי מטבעי. אבל התהליך הארוך הזה גרם לי להביט על המצב ולהבין שאפשר גם בלי. זו הייתה תקופה מאוד מעוררת מחשבות, סיטואציה שנכפתה באופן לא נורמלי. וזה מוזר, פתאום אין מחיאות כפיים, הכי קרוב להופעה היה לפתוח את המקרר ולראות את האור דולק. אתה מבין שבעצם אפשר גם בלעדיך, ואפשר גם בלי זה".

הרבה אמנים ניצלו את התקופה הזאת כדי לנסות ולהמציא את עצמם מחדש. היו לך מחשבות בנושא?
"האמת שקינאתי באנשים שפעלו ויצרו. אני התעקשתי לא לעשות כלום. אהבתי את הרעיון שאפשר לעשות עוד דברים, וראיתי קסם בכך שאחרי שאתה מופיע באולמות מלאים של כמעט אלף איש, אתה פתאום מופיע מול 20 איש. זה מחזיר אותך באיזשהו אופן לתקופה שבה התחלת את הקריירה. בשקט הזה ראיתי סוג של חזרה לפרופורציות, קצת ענווה לא תזיק".

זה היה מפחיד או מייאש?
"לא, אני חייב לציין שלא. זו הייתה תקופת מוזרה מכיוון שבשלב מסוים הפסיק לי החל"ת ולא הבנתי מדוע, ואז גיליתי שהפכתי פתאום לאזרח ותיק, ושינוי הסטטוס לרגע בלבל אותי".

לא הייתי נותנת לך יותר מ־59.
"61 זה גם בסדר. זה שעשע אותי. אמרתי לעצמי: אוקיי, יגיע היום שזה ייפסק, אז עדיף אולי שזה ייפסק בטוב, יתפייד עם המגיפה העולמית מאשר ייפסק כי אני לא אזכור טקסטים. הכל התמזג יחד עם הקורונה וגיל הפרישה, שלא רלוונטי לשמחתי במקצוע שלנו".

רכבת הרים

בימים אלה וילוז'ני חוזר למסך בסדרת הנוער החדשה "זאת שלי", שתעלה היום בערוץ טין ניק (yes+, ימים ראשון עד רביעי, 15:30), שבה הוא מגלם את סבה של שלי (מיקה סגל), נערה בת 14 שגרה עם אמה, יזמית הייטק, באמריקה, ויש לה חלום גדול – להיות סטנדאפיסטית. כששלי מגיעה לביקור מולדת במהלך החופש הגדול ונוחתת היישר במועדון הסטנד־אפ הכושל של אביה, יש לה רעיון מבריק - להפוך את המקום למועדון לילדים בלבד ובכך להציל אותו מסגירה.

"סוף־סוף הגעתי לזמן שאני משחק את הסבא", הוא אומר בחיוך. לווילוז'ני עצמו יש קשר אישי לנושא כמי שהיה בעצמו חלוץ הסטנד־אפ בישראל, ובין הראשונים שהחלו להופיע עם הז'אנר בביצה המקומית.

בנוסף, וילוז'ני שב לשחק בתפקיד מאתגר בתיאטרון הקאמרי בהצגה "מחוברים לחיים", המבוססת על הסרט הצרפתי הנושא את אותו שם. בהצגה הוא מגלם את פיליפ, אינטלקטואל עשיר המשותק מהצוואר מטה. "בתיאטרון ובטלוויזיה יש קסם מסוג שונה", הוא אומר. "בתיאטרון יש את מה שקורה עכשיו, ברגע זה, ולא יחזור, ובצילומים נוצר משהו אחר. תיאטרון זה כמו לירות בחץ וקשת: בשעה שמונה וחצי המסך עולה, ואין דרך לחזור לאחור".

וילוז'ני נולד ברמת גן, גדל בשדה יעקב ולמד בתיכון לאמנויות הבמה "תלמה ילין". לאורך הקריירה שלו שיחק בשלל הצגות, ואף ביים הצגות, וכיכב בסרטי קולנוע ועל המסך הקטן. הוא נשוי ואב לארבעה.

אתה עדיין מוצא את עצמך מתרגש מהדברים הקטנים במשחק או שזה חולף עם השנים?
"זה לא נעלם עם השנים, לפחות לא במקרה שלי, וגם אם זה קצת נשחק, כל היופי בתיאטרון ובטלוויזיה הוא שהצעירים מעוררים בך את הזיק הזה מחדש. אתה לא יכול להישאר אדיש להתלהבות שלהם. זה מעניק מקום של חגיגה בתוך העבודה הסיזיפית והאינסופית שחוזרת על עצמה".

אפרופו שחקנים צעירים, בנו של וילוז'ני, יהונתן, בן 25, כבר כיכב, בין היתר, בסדרה "בלקספייס" ובמחזה "האביב מתעורר" בתיאטרון הקאמרי.
בדרך כלל הורים שחקנים מנסים למנוע עד כמה שניתן מילדיהם להיכנס לתחום הזה. איך זה היה אצלכם?

"שני בנים שלי רוצים להיות שחקנים, וזה בסדר גמור. כמובן שכאבא תמיד יש את החששות שהיו גם להוריי, שאומנם תמכו בי לכל אורך הדרך, אבל אני מניח שהם רצו שיהיה לי גם מקצוע רציני ביד. זו מעין דאגה מעגלית כזו. כמובן שזה מקצוע קשה. במקרה שלי אומנם התמזל מזלי, אבל בתוך עמי אני יושב, וכמובן שזה היה מלווה בדאגה. זה לא מקצוע קל, אתה מקבל יותר סירובים מאשר כן, ולא משנה כמה מוצלח אתה. אז כמובן שמעולם לא אמרתי להם לא לעשות את זה, ופתאום אני חושב על זה ששלוש נפשות בבית מתוך שש יתרוצצו וילמדו טקסטים בעל־פה, זה מטורף אבל גם נחמד".

אילו טיפים אתה נותן לשחקנים צעירים?
"זה מקצוע תובעני, כמו רכבת הרים. צריך לשמור על מרכז ואמונה בכך שמה שאתה עושה הוא נכון. גם אם אף אחד לא מבטיח לך שום דבר כי באמת אף אחד לא מבטיח לך שום דבר".

שחקנים חושבים אחרי כל הפקה שהם לא יעבדו יותר בחיים. זה משהו שבמעמדך עדיין קורה?
"בוודאי. בכל הצגה זה קורה. אחרי כל כישלון והצלחה אתה צריך להוכיח את עצמך מחדש. יש את הקרדיט של החמש דקות הראשונות, ואת השם שלך שפותח את הדלת, אבל מעבר לכך חובת ההוכחה עליך".

מעמד התיאטרון, והתרבות בכלל, אינם מה שהם היו לפני 20 שנה, מה שבא לידי ביטוי בקורונה.
"אף אחד מאיתנו הוא לא מה שהיה לפני 20 שנה. התיאטרון בארץ מצוין, ויש פה שפע של צרכני תרבות, של תיאטרונים, המון אופציות לעבודה, אבל תמיד חסר תקציב. אני כן חושב שתיאטרון תמיד צריך לשאוף להצעיר את עצמו, להביא קהל חדש. אבל אני אדם אופטימי מטבעי כאמור, וגם השנה האחרונה שבה הכל נעצר אולי קרתה לטובה. המכה הזו שספגנו היא מקום לחשבון נפש, ריסטארט שתוצאותיו יהיו מבורכות".

יהונתן וילוז'ני (צילום: סוכנות זוהר יעקובסון)
יהונתן וילוז'ני (צילום: סוכנות זוהר יעקובסון)

צד לא שפוי

בינתיים, וילוז'ני מקווה שגם בעידן הטיקטוק, הצגה כמו "יהודי בחושך", הצגת היחיד שלו בבימויו, שגרפה את הפרס הראשון בתיאטרונטו ב־1996 ורצה עד הקורונה במשך יותר מ־20 שנה, תמשיך לרוץ. "אני לא רואה שום סיבה שהיא לא תחזור", הוא אומר.

חיידק הבימוי כבר התבטא אצל וילוז'ני כשביים את ההצגות "12 המושבעים" ו"המפקח בא" בתיאטרון הבימה ואת יפתח קליין בהצגת היחיד לו, "בצהרי היום", המספרת על הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים, אותה הוא שוקל להחזיר לבמות לקראת מועד ה־50 שנה למלחמה ההיא.

יש לך עוד חלומות שטרם הגשמת?
"אז זהו, שמעולם לא הייתה לי רשימה כזו. חוץ מהעובדה שרציתי להיות שחקן לא תכננתי שום דבר, רוב התפקידים הוצעו לי, ואת מה שרציתי ליזום יזמתי".

אחת היוזמות הייתה הסרט הדוקומנטרי "אבאל'ה בוא ללונה פארק" (2009), שבו עבר מול המצלמות מסע עם אביו ניצול השואה.

העיסוק בשואה שינה בך משהו?
"מאז שיש לי ילדים - וזה הרבה שנים - העניין של השואה הלך והתחדד, והפחדים הקמאיים שטבועים בנו כדור שני לשואה צצו. אני חייב לציין שהתקופה שעברנו בסבב הלחימה האחרון עוררה בי המון פחדים על סכנה קיומית. אנחנו חיים על פתחו של הר געש, ואסור לשכוח את זה לרגע".

מי שזוכר את וילוז'ני עוד בשנים הראשונות של הקריירה, לא ישכח את האנרגיות המתפרצות שהראה על הבמה בהצגה "משרתם של שני אדונים".

אמרו אז שאתה קצת משוגע. נרגעו האנרגיות והיצרים?
"תגידי לי את. קודם כל אני חושב שצריך במקצוע הזה איזה צד לא שפוי. אבל ברצינות, אני מחלק את החיים לשלושה חלקים ביסוד. התקופה הראשונה היא שיר השירים, הנעורים והאנרגיה. אחר כך זו תקופת משלי, שבה אתה עובד ומתיישב, בונה בית ומשפחה. והתקופה השלישית היא קהלת – הבל הבלים הכל הבל. תקופה שבה אתה מחפש את המשמעות. היום אני נמצא בתקופה שבה אני בשל למשמעות. וחוץ מזה, מן הסתם היכולות שהיו לי פעם הן לא היכולות הפיזיות שיש לי היום".

בניגוד לאמנים אחרים שהתבטאו בתקופה האחרונה בעניינים פוליטיים, נדמה שאתה שומר על זכות השתיקה. זה מכוון?
"קודם כל, אני נגד להכליל מה אמנים צריכים לעשות ומה לא. בעיניי אם הביטוי הוא בקונטקסט הנכון, אז יש מקום להתבטא. אבל באופן אישי, אני תמיד נותן לעצמי את העצה שקודם כל עדיף לשתוק. חכם וטיפש אומרים את אותו הדבר, רק שטיפש אומר את זה בטיימינג הלא נכון. שמענו כל כך הרבה. אז השתיקה הזו גם מבורכת מאוד. אני באמת חושב שאם אני אתקן משהו בעצמי, אני אתקן משהו בעולם".