אם הייתה כאן עיתונות אמיתית, לא פוליטית, ואם היו כאן אנשי תקשורת שחופש הביטוי מזיז להם, ולא רק כשזה מסתדר להם עם האג'נדה, הודעתו של ראש השב"כ, שלפיה "בתקופה האחרונה אנו מזהים התגברות והקצנה חמורה בשיח האלים והמסית, בדגש על זה המתקיים ברשתות החברתיות", הייתה נתקלת בתגובה קשה ובמחאה נמרצת, במקום במחיאות כפיים קצובות.

אני לא חשוף, כמו ראש השב"כ, למידע מודיעיני, ואני מקווה שאם יש מידע כזה, גורמי האכיפה יטפלו בו בשיא הרצינות, ובמלוא החומרה. מי שצריך להיעצר - שייעצר. מי שעובר על החוק - שיישפט. אבל גם אם למידע המודיעיני אין לנו גישה, לרשתות החברתיות ולאותו "שיח", כפי שכינה אותו נדב ארגמן, יש לנו, ועוד איך. 

ב"שיח" הזה משתוללת בשנים האחרונות הסתה פראית נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ומול ההסתה הזו לא שמענו עד היום משירות הביטחון הכללי ולו ציוץ חרישי קל. לא כשהעיתונות העברית השוותה את נתניהו לאדולף היטלר. לא כשפרשנית הקבילה אותו לצ'אושסקו (זוכרים איך השליט הרומני סיים, נכון?). לא כשראש הממשלה לשעבר אהוד ברק הזהיר אותו ש"יום הדין" שלו ייראה כמו זה של לואי ה־16 ושל מארי אנטואנט. לא כשמפגיני בלפור איימו, אל מול המצלמות, לפגוע במשפחתו. לא כשמרב מיכאלי, אוטוטו שרה בקבינט, כינתה אותו "אויב העם". לא כשהרשת התמלאה בתמונות שלו במדי אס.אס ובקריאות לרצוח אותו. 

ואתם יודעים מה הכי מדהים? שבשנים האחרונות פורסמו שוב ושוב ברשת החברתית תמונות של נפתלי בנט ושל איילת שקד – אז עדיין נציגי ממשלת הימין – כשהם לבושים במדי קצינים נאציים ומעוטרים בשפם של הצורר. תקנו אותי אם אני טועה, אבל אני לא זוכר שהפוסטים נגד בנט ושקד הישנים עניינו את תוכניות האקטואליה כמו שמעניינים אותן הפוסטים נגד בנט ושקד החדשים. 

שמעתי אתמול את הטענה שלפיה אין לחשוש לחייו של בנימין נתניהו משום שהוא מאובטח היטב. אם זה הטיעון, התכבדו ואבטחו חזק חזק גם את נפתלי בנט ואת עידית סילמן, ותנו לנו לדבר. כי הקריאה למתן את השיח, כשהיא באה מצדו של ראש שירות הביטחון הכללי, איננה קריאה לגיטימית. אנחנו לא בברית המועצות. לציבור שחושב שגנבו לו את הקול מותר לצעוק. לצעוק חזק. להחריש אוזניים. להפריע לשקט שמסביב, בלי ששירותי הביטחון יתערבו. כל עוד הצעקה הזו חוקית, לאיש אין זכות למנוע אותה. 

רבים מאנשי הימין שהיו כאן ב־2005 חשים בימים האחרונים את התחושה של הקיץ השחור ההוא, כשהיא מתחילה שוב לעקצץ בגב. הקיץ שבו התקשורת הישראלית, שששה אלי עקירת יהודים מאדמתם, איבדה מרצון את תפקידה והתמסרה כל כולה לטובת הספינים של השב"כ ושל המשטרה. מדי יום התפרסמו אז אזהרות על מתנחלים שמתכננים לירות על חיילים שיבואו לעקור אותם מביתם, ולשפוך עליהם שמן רותח, ולשסות בהם כלבי טרף, ולבצע לידם פיגועי התאבדות, ומה לא. 

עיתונות שלמה שיתפה פעולה עם גורמים שהיה להם עניין להשתיק את המחאה ולהדביק לה תווית של חוסר לגיטימיות. אלפי אנשים נכלאו על זוטי זוטות, לצלילי תרועת עיתונאים שלא תהו על המעצרים ההמוניים של מי שחסמו כבישים, ולא צעקו כשמפגינים הורדו מאוטובוסים בתל אביב כדי שלא יוכלו לנסוע להפגנה בנתיבות, ולא חשבו שיש בעיה כשעשרות ילדים הובאו להארכת מעצר קבוצתית במהלך שהזכיר מערכת משפטית של שבט אפריקאי.

רק 16 שנים עברו מאז, וכמה מאותם עיתונאים שבחרו אז שלא לשאול שאלות כשאריאל שרון התעלם מתבוסתו במשאל המתפקדים בליכוד ודהר על הבולדוזר, בוחרים היום שוב שלא לשאול שאלות כשנפתלי בנט גונב את קולות בוחריו ופועל בניגוד גמור למה שהבטיח לעשות בהם. 
ועוד לא אמרנו מילה על הניסיון המביך לייחס לרב חיים דרוקמן, הוא ולא אחר, אחריות להסתה נגד מקימי ממשלת בנט־לפיד, רק משום שהוא חתם על עצומה הקוראת "לעשות הכל כדי שממשלה זאת לא תקום".

בואו נגיד את זה ברור: עיתונאי שמכיר את הרב דרוקמן וטוען שהוא מוכן שבנט יירצח, איננו אלא שקרן. עיתונאי שלא מכיר את הרב דרוקמן וטוען שהוא מוכן שבנט יירצח, איננו אלא בור. כאילו שהרב דרוקמן הוא הראשון בהיסטוריה של הלשון העברית שמשתמש במטבע הלשון "לעשות הכל". כאילו שכאשר המאמן של מכבי מתחייב "לעשות הכל" כדי לנצח בדרבי, השב"כ ממהר לתגבר את האבטחה סביב השוער של הפועל. כמה נמוך אפשר לרדת? כמה עמוק יכולה האג'נדה הפוליטית לשבש את המחשבה? 

וכך שוב, כמו במעגל ידוע מראש, אנחנו חוזרים אל אותה נקודת התחלה מוכרת ומייאשת. בימים שבהם נעשים ניסיונות לסתום פיות ולהחניק מחאה ימנית, וחשבונות פייסבוק המבקרים את "ממשלת השינוי" נחסמים, האחרונים שאפשר לסמוך עליהם הם העיתונאים. העיתונות הישראלית כבר מזמן איננה הפתרון לשום בעיה של סתימת פיות ושל פגיעה בחופש הביטוי. היא בעצמה הבעיה.