כשהוצע ליאיר דלאל להשתתף במסגרת פסטיבל ישראל ב"קשרי רוח", הצדעה לאמנות הישראלית לדורותיה, לא חשב פעמיים. "הרעיון הטיס אותי בבת אחת ל-86', לתקופה שבה חייתי בקיבוץ סמר, בערבה", מספר דלאל, 66, שיצירה קצרה שהלחין בעקבות "אוונטי פופולו", סרטו המופתי של רפי בוקאי, תיכלל מחרתיים במקבץ קטעי "קשרי רוח", בפסטיבל. "הקרוון, שבו נפגשו בסרט במקרה חיילים ישראלים ומצרים, צולם אצלנו בקיבוץ ונשאר בו שנים עד שנהרס לגמרי".
"מאז לא שכחתי את הסרט ואת הבמאי שלו, שהיה טיפוס מקסים", דלאל מוסיף ומספר מנווה השקט שלו באמירים. "לאחר צפייה בעותק משוחזר שלו, בחרתי את הקטע שבו סלים דאו מצהיר בתור חייל מצרי שאף אחד לא צריך למות, או 'פיש חדא לאזם ימות', איך שאומרים את זה בערבית. היצירה היא בסגנון המשלב מזרח ומערב ובה אני מנגן בעוד. הסרט אומר שכולנו בני-אדם עם אותם מאוויים וכאבים, תוך בחירה בחיים ,שזו הבחירה בשלום".
יפה הגעת לשלום, אך נראה לי שלפני השלום עם מדינות ערב עלינו להידרש לשלום בתוכנו עם ערביי ישראל ובמיוחד עם אחיך הבדואים. לא אשכח נסיעה קסומה איתך אי אז ב-99' אל בני שבט עזזמה בנגב לרגל צאת אלבומך הנהדר "עזזמה - אנסמבל טאראב", כשממנה הצטיירה אידיליה ביחסינו עם הבדואים. האם צפית את ההתדרדרות שחלה בהם?
"לא, באמת שלא, אפילו שלא הופתעתי כשזה בא, אם כי לא צפיתי את ההתדרדרות שגרמה לי שוק. שנים זה בעבע שם מתחת לשטח ואיש לא שיער שמזה יגיעו עד מעשי לינץ'. חייבים לעצור לפני שיהיה מאוחר. לכן, התכנסנו שם בחודש שעבר יחד יהודים ובדואים במאהל שלהם ליד עין-עבדת והעברנו ערב מקסים עם מוזיקה, אוכל והרבה קפה, גם עם דיבורים ושחרור הכאבים מלב. זאת הייתה נחמה לעצמנו וגם להראות קצת לאחרים, שזה עדיין אפשרי".
"זה עדיין אפשרי", אתה סבור, אבל איך הגענו לאן שהגענו?
"הצטבר אצלם זעם על אי ההכרה בכפרים שלהם בפזורה ועל הריסת בתים שם וזעם על אחוזי אבטלה גבוהים עם הרבה פשע. מצד שני יש זעם גדול מצד היהודים בדרום על גנבות בלתי הגיוניות, פרוטקשן ואיך שנעשה מסוכן לנסוע בכבישי הנגב. זה לא ימנע ממני להמשיך להיות איתם בחברות. לביצוע היצירה שלי בפסטיבל ישראל יבוא הלייל, החבר שלי, עם הבת שלו, כדי להופיע איתנו".
אז מי אשם?
"מדינת ישראל לא יכולה לומר, שהכל בסדר ואנחנו לא אשמים. כמה שאני לא אוהב את המילה 'משילות', אין משילות בנגב. אתה לא יכול לחיות ביישוב לא מוכר, אבל קיים כבר 25 שנה. כיצד הם יכולים להמשיך לחיות איך שהם חיים. מה זה? זה לא הגיוני!"
אמנם אתה נשמע נרגש בדבריך, אבל תודה שהם לא מצייתים לחוקים.
"בסדר, הם לא מצייתים לחוקים, כי אולי אין להם ברירה אחרת. הריסות לא יעזרו. צריך למצוא פתרונות. צריך לדאוג ידאגו להם לחשמל, למים זורמים ולתנאי סניטציה בסיסיים. אגב, האם חסרים בארץ מושבים, שגם בהם יש בנייה לא חוקית? - אבל אצלם הכל מסודר. אולי יצלבו אותי על דבריי כאן, אבל הם האמת לאמיתה. אתה לא מאמין? - סע לחבר'ה שלי ותראה, שהכביש אליהם נגמר אחרי 500 מטר ואיך שהם חיים בפחונים, בלי ביוב ובלי קופת חולים. זה דבר שלא ייתכן במדינה מתוקנת!"
אם ייענו לשוועתך, לא יהיו שם הברחות, סמים ואלימות?
זה יש בכל מקום. מה, בתל-אביב אין סמים, הברחות ואלימות? מה, ביפו אין? בלוד אין? בטח שיש, הן מצד ערבים, הן מצד יהודים. פושעים בכל מקום. אבל התנאים אצל הבדואים הופכים אותם לפושעים בעל כורחם".
אם לא ילכו לקראתם?
"אם לא ילכו לקראתם יהיה בלאגן, אולי אפילו מלחמה. זה לא ללכת ראש בראש עם עשרה אנשים. מדובר ב-200 אלף איש, כולל כאלה ששרתו בצה"ל ולא נתחיל לספור כמה מהם הקריבו את נפשם במערכות ישראל. איבדנו אותם! סטטיסטית מתגייסים מהם פחות. לא בא להם לתרום למדינת ישראל. חלקם מעדיפים כעת ללכת להברחות הסמים ולכנופיות הפרוטקשן. נוח להטיל עליהם את האשמה. נכון, הם אשמים. לא צריך לנהוג ככה!"
אתה תולה תקוות בשילוב מפלגה ערבית בממשלת ישראל?
"כן, ועוד איך! הרי הם 20 אחוז מהאוכלוסייה פה. אם יהיה משרד לענייני החברה הערבית, הם ידאגו לעצמם הכי טוב".
מניין השורה "למוות אין רחמים בארץ הזאת"?
"זה מתוך שיר-עם אמריקאי, שנכלל באלבום-בלוז שהקלטתי עם חברים בתקופת הקורונה, שבה אני עצמי חוויתי מוות עם מותו בגיל 93 של אבי, שהיו לו זכויות רבות בקריירה שלי. 'לובו בלוז בנד', קראתי להרכב שהקליט איתי את האלבום, כשם הרכב שהיה לי לפני שנים בקיבוץ סמר. 'מה זה לובו?', אתה שואל. זה שם הכלב, אללה ירחמו, שהיה לי שם..."
ואתה, יא יאיר, עבדת עלי!
"במה עבדתי?".
כי בראיונות אתך על אלבומיך האתניים טענת חזור וטעון, שאינך זמר, בעוד שבאלבומך החדש אתה נשמע יותר כמי ששורשיו בנשוויל ולא בבגדד ושר כבלוזיסט מבטן ומלידה.
(צוחק) "נשוויל, אמרת? ואיך קראו לאלבום הבכורה שלי, שיצא ב-92'? 'סאלאם, בלוז מן המדבר'?!"
"אני לא רק אתני", טוען מי שנחשב כאחד מנותני הטון במוזיקה בארץ וכאמור גם מחולל פלאים בשדה הבלוז, שבו הוא מתגלה אף ככנר וירטואוז. ב-21 החודש דלאל יוכיח את כשרונו גם במוזיקה מסורתית, שתעלה ממופע שירת הבקשות, שבו ישתתף בבית הקונפדרציה בירושלים עם שלמה בר ועם לאה שבת. אמש עלתה בתיאטרון יפו הצגת "אנא מן אל יהוד", מאת אילנית סוויסה ובבימוי סיני פתר עם מוזיקה שהלחין דלאל. "יש לי כל מיני פנים במוזיקה", הוא מעיר.
זה הכל?
"לא! בסאן פרנסיסקו עומד לצאת סרט-אנימציה בנושא הקבלה עם מוזיקה שלי".
דלאל איננו מפסיק להפתיע. כשהוא נשאל לבסוף מה החלום שלו, הוא משיב: "להקליט עם אריק קלפטון".
קלפטון יודע?
"לא, הוא יידע..."
זה החלום?
"לא, באמיתי החלום שלי הוא להופיע ב...בגדד, העיר שבה נולדו הוריי ובכך לממש שלום של ממש במזרח התיכון".