בחלק מהתקשורת האמריקאית מתנהלת בחודשים האחרונים מערכה נגד מדינת ישראל, שעלתה לטורים גבוהים במיוחד בזמן מבצע "שומר החומות" ומסע הפורענות הערבית ברחבי ישראל ובירושלים.
במיוחד בלט העיתון "הניו יורק טיימס", הן בשל ריבוי המאמרים והן בגלל מקומו החשוב בעולם התקשורת; כמעט לא עבר יום שלא התפרסם בו מאמר ביקורתי על ישראל, ולא רק בהקשר למלחמה אלא גם על עצם מהותה.
מאמרים פרי עטם של כותבים פלסטינים, ואחרים של פרשני העיתון. השיא היה בפרסום המגמתי בעמוד הראשון של העיתון של תמונותיהם של עשרות הילדים שנהרגו בעזה (אחד ה"ילדים" התגלה אחר כך כפעיל טרור), ובעמודים הפנימיים סיפור מפורט על כל ילד.
מותם של ילדים חפים מפשע בכל מלחמה הוא דבר איום ונורא, גם של עשרות אלפי הילדים הגרמנים במלחמת העולם השנייה, אבל רק מוכי קיהיון או ניאו־נאצים יאשימו בראש ובראשונה את בעלות הברית במקום את המשטר הנאצי שחרץ את גורלם.
זה בדיוק המצב עם חמאס והילדים ההרוגים בעזה. כמובן שלצד שפע המאמרים השליליים, העיתון גם דאג לשבץ מדי פעם מאמרים שקולים יותר ואפילו פרו־ישראליים כסגולה נגד האשמות בחד־צדדיות.
ברם, לסדרת המאמרים והכתבות השליליות על ישראל, לפעמים באצטלה של אובייקטיביות כביכול, יש יסודות עמוקים יותר שמקורם במגמת השמאל האמריקאי הקיצוני לערער את מעמדה המיוחד של ישראל בציבור האמריקאי בכלל ובמפלגה הדמוקרטית בפרט. מגמה זו איננה נוגעת לממשלה כזו או אחרת או לראש ממשלה מסוים בישראל, אלא היא נגד ישראל ועצם זכות קיומה.
זה עדיין מיעוט במפלגה, אבל הרעל האנטי־ישראלי ובחלקו האנטישמי המופץ על ידו הולך ומתפשט, אפילו בקרב מי שנחשבים בדרך כלל אנשי מרכז; מה גם שהרוב המצומצם שיש לדמוקרטים בשני בתי הקונגרס מעניק לקבוצה השמאלית הקיצונית המכונה "פרוגרסיבית" מנוף בלתי פרופורציונלי על שיקולי הממשל, בדומה למנוף שיהיה למפלגות הערביות על שיקולי ממשלת ישראל החדשה.
יש גם צד נוסף למגמה הזאת, שלפיו אפשר להקטין את התמיכה הביטחונית והדיפלומטית בישראל שהרי בזכות התקדמותה בכל התחומים, כולל ייצור הנשק העצמי שלה, היא כבר איננה זקוקה לכך.
המגמה? לא להלל את ישראל, אלא לקבור אותה. ההיסטוריון היהודי הבריטי סיימון שאמה כתב בעבר שלשמאל "יש בעיה עם יהודים", וכי האנטי־ציונות היא פשוט ביטוי לאנטישמיות, ואכן, האנטישמיות לא התקשתה מעולם להטיל על היהודים אשמה על כל תופעה או אירוע שליליים בעולם, גם אם הייתה סתירה מניה וביה בין האישומים.
בגלגול הנוכחי באמריקה זה הזיהוי המזויף בין מאבק השחורים לשוויון לסוגיה הפלסטינית, כשארגון Black Lives Matter הפך לכלי שרת בידי ההסתה האנטי־ישראלית והאנטישמית. יהודי ארצות הברית מתחילים, אף שבאיחור, להתעורר לנוכח מה שקורה, אך טרם הסיקו את המסקנות המתבקשות.
בלתי נתפס שבעיר עם הקהילה היהודית הגדולה בעולם, ניו יורק, יתרחשו פרעות ואיומים גסים כלפי יהודים כפי שראינו לאחרונה, אך רוב היהודים האמריקאים טרם הפנימו שכובד המשקל של האנטישמיות עבר מהפורענות הספורדית של הימין הקיצוני למגמה הרחבה יותר של השמאל הקיצוני.
יותר מתמיד דרושה עכשיו מנהיגות ליהודי אמריקה, אך איפה היא? גם ישראל הרשמית חייבת בחשבון נפש לגבי יחסה ליהדות אמריקה.
לפי דוח "פיו" האחרון, 80% מיהודי אמריקה, כולל הצעירים, אמנם תומכים בישראל, אך אין זה מתבטא תמיד במודעות פוליטית. זו צריכה להיות שעתם של 70 האחוזים מיהודי ארצות הברית שתומכים ופעילים במפלגה הדמוקרטית.
רבים מהם התחמקו בתירוצים בלתי רלוונטיים על מדיניות כזאת או אחרת של ישראל או על העומד בראשה; האם נראה עכשיו שינוי? התשובה על כך היא גורלית — אפילו יותר ליהדות ארצות הברית מאשר לישראל