מה מתברר? שזה כבר לא שבוע הספר. עכשיו זה נקרא “חודש הקריאה". אולי זה באשמת הדור שלנו, לוקח לו הרבה יותר זמן לקרוא, אז הוגי הרעיון פרגנו לכולנו בעוד קצת זמן. מה שנחמד בשבוע־חודש הזה, במיוחד לאדם כותב, הוא הפרנסה הרבה שמגיעה עם ההרצאות, הסדנאות ומכירות הספרים. זה כמו יום חג לאנשי המילה הכתובה, שאם שפר עליהם מזלם, מתפרנסים בכבוד כל השנה, אבל אם לא, ואם אין בהם מעט נכלוליות או רצון עז בהצלחה, רוב הזמן הם חיים בצנע ובדלות.

בשבוע האחרון אני מסתובבת הרבה בין ספריות, בתים פרטיים ופגישות בזום שבהם אני מעבירה הרצאות, סדנאות קריאה ומפגשים מקוונים של שאלות ותשובות. ממש אתמול שאלה אותי מישהי, באמצע מפגש פורה ומפרה בזום, “תגידי, כמה את מרוויחה על מפגש כזה?".

בהתחלה חשבתי ששמיעתי בגדה בי, אז ביקשתי שתחזור על השאלה או לפחות תנסח אותה יותר בבהירות. “מפגש כזה, כמונו למשל, 50 איש פה בזום, כמה יוצא לך?", שאלה שוב האישה המתולתלת שרבע שעה לפני כן הציגה עצמה כעורכת דין שגילתה את הכתיבה לא מזמן, ואיך פתאום הפכה להיות רוכלת בשוק מוזנח, רק האלוהים יודע. “מה זה רלוונטי למפגש?", התערבה מנהלת קבוצת הקריאה שהזמינה אותי.

הסתכלתי על חלונות הזום, על המשתתפים שבחרו לפתוח את המצלמה ולהציג את עצמם, נראה היה שגם הם תמהים נוכח השאלה המוזרה. “אל תיפגעי ממני", אמרה עורכת הדין הסקרנית, “אני פשוט רוצה לדעת אם כדאי לי להיכנס לתחום או שאני מכלה את זמני לשווא". גיחכתי לעצמי, סביר שאת שירותיה לא הייתי שוכרת. “כתיבה היא קודם כל בשביל הפנים, בשביל הנפש, ואם היא קצת פצועה, אז בכלל".

“ואם היא לא?", שאלה המתולתלת.

“אז לא תרוויחי שקל", חייכתי. ראיתי את חלונות הזום מחויכים.

“וברצינות", המשכתי, “בטח שאפשר להרוויח, בכל מקצוע אפשר להרוויח, השאלה כמה אתה פורש אותו".

סיפרתי להם על סדנאות הכתיבה שלי ברחבי הארץ, על ההרצאות, על מכירות הספרים והבחירה האיתנה והמסוכנת שלי להוציא את ספריי לבד או במימון המונים, על כך שאני דוחה הוצאות ספרים שמבקשות שאוציא אצלן את הספר אך בפעמים שבהן כמעט הסכמתי, ממבט אחד על החוזה הדרקוני הבנתי שלא אפגש איתן שוב. סיפרתי להם על החתונות שאני עורכת, על הדרשות שאני כותבת ועל עריכות הספרים שאני עושה לכאלו שביקשו לספר את הביוגרפיה שלהם לעולם, ויש המון כאלו. טוב, לכל איש יש שם ויש סיפור.

ראיתי אותה רושמת את דבריי ולעתים אף מצלמת אותי במצלמת הסלולרי שלה. בדרך כלל אני לא מרשה לצלם, אבל זמני היה קצר ולא היה לי כוח להתעסק איתה.

כשחתמתי את המפגש ב"חודש קריאה שמח" וב"אל תשכחו שכתיבה היא מזור לכל חולי", ניתקתי את הזום והחלטתי שאשאר עוד קצת בחדר העבודה שלי. השעה הייתה 23:00, והבית היה שקט מדי מכדי שאצא אליו עם כל האדרנלין המתווסף לגופי בסוף כל הרצאה. פתחתי קובץ וורד והתחלתי לכתוב, לא ידעתי מה ולא ניסיתי לייעד את זה למשהו מסוים, פשוט כתבתי. כתיבה אינטואיטיבית ומהירה. פתאום צלצל הסלולרי. מי מתקשר אליי בשעה כזו? זה כמעט לא קרה מאז ימי הרווקות שלי.

על הקו הייתה עידית סילמן, חברת הכנסת מטעם מפלגת ימינה. חלק מהדברים שאני עושה, או יותר נכון עשיתי בעבר (מאז לידת בתי, לקחתי פסק זמן מפרויקטים בעלי דד־ליין, כי מטרנה חשובה קצת יותר), היה לכתוב פוסטים או לעזור בכתיבת פוסטים ברשתות החברתיות לכל מיני חברי כנסת, בעלי חברות גדולות או אנשים מפורסמים עם כישרון מבורך בתחומם שבכל הנוגע לקשר כתוב עם קהל היעד שלהם, הם פחות מתמצאים. גם עם עידית עבדתי, וגילוי נאות - אני עדיין עובדת איתה לעתים רחוקות.

בפגישה הראשונה שלי איתה, אותה הפגישה שבה אני שואלת מה תרצה לספר לבוחריה הפוטנציאליים, דיברה רק על פרויקטים חברתיים, על קירוב לבבות באמצעות חינוך גופני, על פתיחת מרכזים חינוכיים, בכל המגזרים אגב, ועל הנשים שצריכות להרים את הכפפה ולהיות פוליטיות יותר, כי יש בנו משהו רחום שמאוד חסר כאן.

עידית סילמן (צילום: אבשלום ששוני)
עידית סילמן (צילום: אבשלום ששוני)

התאהבתי בה מיד, אף על פי שבאה ממפלגה שדעותיה קיצוניות מעט מדעותיי, היא נשמעה לי כמו אישה שאליה הייתי יכולה להתחבר בקלות. וכך היה, התחלנו עם פוסט אחד, שבו סופר על מאמציה להביא לתודעת הציבור את עניין השבת גופות הבנים הביתה, אחר כך על ילדותה כמתעמלת ועל פרויקט שהיא יוזמת. יום אחד שילמה לי כדי שאשפצר ברכה שכתבה לאהוב לבה, בעלה, וכשאמרתי לה “אבל זה מצוין ככה!", ענתה: “תתקני אפילו מילה אחת". בסתר לבי ידעתי מה היא חושבת, בדיוק מה שחשבה המתולתלת מהזום, שמכיוון שאני אדם כותב, אולי פרנסתי קשה והנה היא מסייעת. זה חימם את לבי, תיקנתי קצת יותר ממילה אחת והפכתי את זה למכתב קיטשי אבל עמוק.

עניתי חרישית לטלפון: “עידית?", שאלתי “מה שלומך?".

שמעתי את קולה והוא רעד. “מרסל, סליחה על השעה", אמרה, “אני רוצה לכתוב משהו, אבל לא יודעת איך הוא יתקבל", המשיכה ונשמעה לי מבולבלת מאוד. פתאום ניצת לי הנר ההוא - נכון, היא במרכז של חתיכת בלגן עכשיו, המפלגה שלה לקחה את קולות בוחריה, הניחה אותם בצד ופינתה את הכיסא שעל ידה למפלגות אחרות, בעלות אידיאולוגיה שונה לחלוטין. לא קינאתי בה לרגע. דיברנו קצת ואז אמרה: “אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לבקש ממך, אבל זה לא נורמלי, עוקבים אחריי וקוראים לי בשמות גנאי דרך מערכות כריזה". שתקתי.

“אני אתמודד, אבל הילדים, את יודעת שהם לא הלכו לבית הספר כמה ימים?". מחשבתי נדדה מיד לגפן בתי, שישנה בעריסה הלבנה שלה, “רק שיפסיקו את ההסתה, אני אף פעם לא אבגוד בעם שלי, מי יכול לחשוב ככה?".

“את רוצה שאעזור לך לכתוב משהו?", שאלתי ונעצבתי על בורות העם שלי ועל כמה שלא למדנו כלום מ־4.11.1995, בפרט עכשיו, כשאף אחד לא אחראי על הקולמוס ועל הצנזורה והרשת גועשת ומזעזעת. למען הכנות, גם אני, זו שבנתה קריירה מהפייסבוק, כבר כמעט לא כותבת בה, גם מסיפור האהבה הכי תמים שאכתוב שם מישהו יוציא רפש פוליטי.

“מה שאת יכולה, באמת", אמרה, “רק בשביל הילדים שלי". לעזאזל, פוליטיקה מחורבנת, הנה הסיבה לכך שלנו, הנשים, כל כך קשה להתמודד על תפקיד כלשהו, לשבור תקרות זכוכית ולתקוע דגלים אחרי הישגים מדיניים כאלו ואחרים. אנחנו רחומות יותר, ושיקפוץ מי שאומר אחרת, כשפוגעים בנו, בלשון שחורה ורעה, נקבל את זה, אבל כשזה בא על חשבון זה שהיה בבטננו תשעה חודשים, הכל מסתובב לנו ואנחנו נאבקות שלא לקרוס. עד מתי תימשך ההסתה הפרועה הזו? עד מתי העם הזה ייפול על חרבו?

אינני יודעת כמה קוראים יש לי כאן ב"מעריב", לפי התגובות אני מניחה שלא מעט, ואינני יודעת כמה כאלו שמעריכים את שאני כותבת יש. אבל עשו לי טובה, בפעם הבאה, רגע לפני שאתם מקלידים משהו, אנונימי או בשמכם המלא, עצרו רגע, חשבו כמה פוגעני זה יכול להיות, ואם זה אכן כך, נסו לנסח את עמדתכם בלי להתפלש בבוץ. הבטחתי לעידית שאנסה לכתוב משהו וניתקתי את השיחה.

למחרת בבוקר שאלה אם הצלחתי לכתוב משהו. עניתי בכנות שלא הצלחתי, איך יוכלו מילותיי לקרבות הדמים שהולכים בחוץ? “אני מבינה אותך מרסל, באמת", אמרה לי הנפלאה. שעה אחר כך פורסם שהוצמדה לה ולבני משפחתה, בהוראת קצין הכנסת, אבטחה.

אח, עם ישראל עם ישראל, בשביל מה אנחנו צריכים אויבים, כשאנחנו מכלים לאט־לאט את עצמנו?