שבוע הספר שוב בכיכרות. כבר יש מי שקוראים לו חודש הספר, מזמן האירוע מסחרי יותר מאשר אמנותי, וזה רק לטובה. אני בעד המו"לים, ומעוניין שירוויחו. בכל שנה מן השנים שבהן שוטטתי בשבוע הספר בא איזה כתב ודחף לי מיקרופון ושאל מה דעתי על הטענות של הסופרים שהמו"לים מרוויחים, והסופרים לא. תמיד עניתי: "טוב מאוד, שהמו"לים ירוויחו. ככה לא יפסיקו להוציא ספרים".
היו שנים שבהן דוכן שבוע הספר שבו ביקרתי עמד בקיבוץ. בשבוע הספר קיבלה כל משפחה תקציב לקניית ספרים. על חשבון התקציב של אמא שלי קניתי כמה ספרים משמעותיים לחיי שעדיין איתי. בשנה אחת את שירי ז’אק פרוור, בשנה אחרת את כתבי ש"י עגנון. אחרי שנים בגרתי, ושבוע הספר שבו ביקרתי היה במרכזי הערים. שוטטתי בכיכר כשהיא נקראה עדיין כיכר מלכי ישראל, שנה אחרי שנה. לפעמים גם הייתי מאחורי הדוכן, חותם על ספריי, לפעמים הייתי רק בין הקונים. לפעמים עם הילדים כשהם היו קטנים, ואז אני הייתי זה שנותן תקציב לקניית כמה ספרים, אחר כך עם הנכדים.
היו פעמים שנסעתי עם ההוצאה לאור לחתום בכל מיני כיכרות ערים בארץ, אבל בגלל שרוב מוחלט של "שבועות הספר" שבהם הייתי בכל שנה היו בתל אביב, שבוע הספר מתקשר בשבילי עם לחות וחום. מן הראוי להעביר את שבוע הספר לחודש מאי, בהתחשב בתל־אביבים. או לספטמבר.
רוב הספרים שאנשים יקנו בשבוע הספר לא יהיו משמעותיים למי שקנה אותם. הם יהיו חומר קריאה נעים, אבל חולף. מה שמביא אותי לשאלה המשמעותית: מהו ספר משמעותי, ומה הספרים המשמעותיים בחיי? הם לא רק ספרים המוגדרים כ"ספרות יפה". אחד הספרים היקרים לי ביותר הוא "מדריך למשק עזר". הוא נקנה על ידי הוריי, אבל אני קראתי בו אלפי פעמים בילדותי, הוא ארגן לי את העולם, והוא עדיין איתי.
וישנו גם משהו על משמעות קומיקס עבורי. אמא שלי הרגישה יותר נוח באנגלית, ולכן היא קנתה בסטימצקי חוברות קומיקס שנקראו “קְלָאסִיקְס”. אלה היו מיטב הספרות הקלאסית העולמית בצורת קומיקס. את זה היא תרגמה וסיפרה לי לפני השינה. שמרתי את החוברות, אבל כולן אבדו עם השנים. נכנסתי ללחץ. רציתי להשיג שוב, האינטרנט עזר לי לבסוף, וכיום יש לי, קרוב אליי, ערימה של החוברות האלה. מ”מובי דיק” ועד אלכסנדר דיומא, מפנימור קופר (“אחרון המוהיקנים”), מארק טוויין (הקלברי פין), צ’רלס דיקנס, ועד יצירות שייקספיר. מתי יתרגמו את הקומיקסים הקלאסיים האלה לעברית?
חוץ מספרי המופת שקראתי, מה מבין ספרי השנים האחרונות הוא ספר משמעותי? אולי “ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי”. אולי “מדריך הטרמפיסט לגלקסיה”. מבין הספרים הישראליים, ובלי להגזים, לגביי הייתה משמעותית הקריאה של “להתראות, אללה” (לי־אור אמיר), “הגבעה” (אסף גברון), “מנצחת” (ישי שריד) ואולי עוד כמה (אני נמנע מלציין ספרים של מקורבים מאוד אליי, וספרים שלי).
ספר משמעותי הוא גם כזה שיש לגביו מערכת אסוציאציות משותפות עם אחרים, ורוב הספרים של הדור האחרון שיש לגביהם אסוציאציות משותפות עם רבים - מ”50 גוונים של אפור” ועד ספרי “הארי פוטר”, מ”סיפור על אהבה וחושך” ועד אפילו ספרי אלנה פרנטה - לא השאירו עליי רושם עד כדי כך שארצה להצטרף לשיחה עליהם.
קשה להיתקל בספר משמעותי מעל גיל 50. עד גיל זה קראת את כולם. אנחנו כבר 21 שנים בתוך המאה ה־21, ואני לא מצליח להיזכר בספר משמעותי באמת שנכתב במאה ה־21. אולי מפני שכדי שספר יהיה משמעותי הוא צריך להביא למוח משהו חדש. במאה ה־21 כבר אין חדש בספרות. מדע דמיוני הלהיב במאה הקודמת, אבל אין אסימוב כל יום. גם אין עוד קפקא כל יום, ופו הדב לא נולד כל יום.
גם אין "תמול שלשום" יותר. אין "מאה שנים של בדידות" כל יום, ואין שימבורסקה כל יום. אין "טיל אוילנשפיגל" בתרגום שלונסקי, ואין "מובי דיק" כל יום, ואין פעמיים קישון בדור. אלה ניצוצות חד־פעמיים. אין “אלה תולדות” בכל יום, ואפילו אין כל יום סיפור כמו זה שכתב בשביס־זינגר על השד האחרון. אין טולקין אחרי טולקין, ואין דיימון ראניון אחרי דיימון ראניון, למרות שהוא אמר: “כולם רוצים לכתוב כמוני. אני לא מבין מה הבעיה. צריך רק לכתוב סיפור שהקורא בו צוחק קצת ובוכה קצת”.
בטוח ששכחתי כמה, אבל אני מקנא בנער או בנערה שעוד לא קראו את כל הספרים האלה.
