השבוע, לפני שלוש שנים, אשתי ואנוכי התחתנו. לא אבלבל לכם את המוח בקלישאות על אזיקים כובלים, מחויבות חונקת, ניסיון לברוח ממנה ושאר בדיחות זוגיות חבוטות, ואסכם מראש ובפשטות שזו הייתה החלטה מעולה. חד וחלק. לא מרגיש כלוא, לא מרגיש קשור, להפך. הכל ברוך השם מצוין. מומלץ בחום.
ועדיין, יש דבר קטן שמעיב על התאריך ההוא. כמה חודשים לפני האירוע היו לנו התלבטויות לא מעטות סביב אופי החתונה הצפויה. שבועות ארוכים התברברנו.
ברגעים מסוימים אפילו שקלנו לעשות חגיגה מפוצצת. הרעיונות הלכו ותפחו עד כדי כך שבשלב מסוים דיברנו אפילו על חינגה במרכז הירידים בתל אביב, עם שלושה זמרים ידועים שישירו אל תוך הלילה, זיקוקים שהיו מגמדים את התוצרת שעיריית תל אביב משגרת ביום העצמאות, עוגה בצורת חללית בגובה חמש קומות לפחות, ג'ימבורי לילדים שיגיעו לאירוע, תקליטן מהולנד, שלוש שמלות כלה, שתי חליפות חתן ושידור של האירוע בעזרת לוויין ובשידור חי ליקירינו ברחבי העולם.
כשממש רציתי להטריף את אשתי, שנוטה בדעותיה לכיוון השמאל הפוליטי, הצעתי שאזמין את כל מאות ידידיי הימניים כדי שיפזזו עמי ביחד כשהם חמושים בדגלים ובפיהם שירי מולדת. התנהלו שיחות, צפו לבטים ובסוף אהובתי הכריעה באופן חד־משמעי, אחרי שקראה לי משוגע, שהולכים על משהו קטן וצנוע. האמת, גם לי זה התאים. הלחץ מהפנינג ענק, החשש שאשכח להזמין מישהו שינטור לי טינה על כך עד סוף ימיי, השופוני והצורך לבדר מאות אנשים הבהילו אותי.
סגרנו שנתחתן במשרדי הרבנות בתל אביב. אפקטיבי וחמוד. הזמנו 30 איש בערך ושריינו מקום במסעדה טובה עם מחירים סבירים באזור המרכז. כמה ימים לפני המועד קפצתי לסניף זארה. תפרתי ביגוד קומפלט ב־700 שקלים. נעליים, חולצה ומכנסיים כחולים שנלבשו עד היום רק פעם אחת. זוגתי ארגנה שמלה מהממת ויצאנו לדרך.
הטקס עצמו היה בדיוק מה שייחלתי לו. חם ואינטימי, כשמסביב אנשים אוהבים. לא היו סטוריז פולשניים וצלצולי נייד שפגעו בכבוד הרגע. רק אנחנו, משפחה וחברים טובים. אני אדם שממש לא אוהב טקסים, ועדיין הכל היה מושלם בעיניי. לפחות עד לרגע שהגענו למעלית.
ברבנות בתל אביב יש מעלית קטנטנה, והטקס עצמו נערך בקומה השנייה או השלישית, אם איני טועה. בסיום האירוע, כשהרב התעייף מהחפירות שלנו והבטן החלה מקרקרת, עשינו את דרכנו לכיוונה. המטרה: להגיע למסעדה, ויפה שעה אחת קודם.
המתנו למעלית אשתי, אחותי ושני חברים, אחד מהם קצת רחב. זה הזמן לספר שיש לי פחד ממקומות סגורים. הוא תוקף אותי לעתים במצבי לחץ קיצוניים וכשמצטבר מחסור בשינה. אני מניח שחתונה יכולה למלא את שתי הרובריקות האלו היטב.
המעלית הגיעה. נדחסנו כולנו לאותה קופסת פח ולחצנו על כפתור שמסמן את קומת הקרקע. הדלת נסגרה. ואז, נתקענו. המעלית לא הגיבה. צלצלנו בפעמון האזעקה, ואין עונה. אנחנו לבד שם וצפוף. ניסיתי לחשוב על דברים חיוביים ומרחיבי נשימה: שדות ירוקים, פסגות הרים, מזגן מקפיא, וכל מה שהרגשתי הוא את כרסו של חברי, שצמצמה את אזור התנועה למינימום.
חבריי הכלואים זמנית לא התרגשו מהתקלה והמשיכו לשוחח כאילו לא אירע דבר, אבל הדופק שלי התחיל לעלות, לנתר. זיעה הרטיבה את החולצה שלי ונהיה קשה לנשום.
עשרות תסריטי אימה דילגו במוחי. אף אחד מהם לא הגיוני, אבל השליטה הייתה ממני והלאה. בשורה התחתונה, אם אנסה לסכם את הטלטלה שחוויתי, אפשר לומר שהיא הסתכמה בתחושה שאנחנו הולכים למות. זה היה נראה לי ודאי, עובדה מוגמרת.
קרסתי לרצפה ומלמלתי משהו. כולם הביטו בי בתדהמה. בנוסף ללחץ הנורא הרגשתי שברגע זה אני מחולל פדיחת־על. החבר הגדול תפס יוזמה ופתח את דלת המעלית.
מסתבר שהיינו בין קומות. קיר אטום בצבץ מלמטה ומסדרון ממעל. אחד אחרי השני טיפסנו החוצה לעבר הפתח. הם ראו את הכל כהרפתקה, ואני כהצלה. לקח לי קצת זמן להירגע, אבל עד שהגענו למנה העיקרית זה נשכח ממני, לפחות זמנית.
עד היום אני מנסה להבין את המשמעות של מה שקרה, אם בכלל ישנה כזו. מה שברור לי הוא דבר אחד: את החתונה שלי אזכור לנצח. פרט אחר פרט ורגע אחר רגע.