הדיווח שלפיו מתחולל מאבק על תפקיד שר התפוצות בממשלה החדשה הוא חדשה טובה. סימן שבממשלה הנכנסת מדובר בתפקיד נחשב שמוערך כראוי. השאלה הגדולה וטורדת המנוחה היא אם מי שמנהלים את המאבק, אלו שמתחרים על הכהונה, מוּדעים לתכונות ולכישורים הנדרשים משר התפוצות? האם הם מכירים את המצב, מעודכנים במציאות ובחיי היומיום של הקהילה היהודית הגדולה בארה"ב? בלי ידיעה ומידע עדכני בתחומים האלה, כל מי שלבסוף יקבל את תיק התפוצות, לא יצליח בתפקיד.
לבקש ששר התפוצות לא יהיה שייך למפלגה, זה בלתי מעשי. אבל הוא חייב להיות חף מכל זהות אידאולוגית מוחצנת, נקי מתדמית תקשורתית מודגשת של ימני או שמאלני, לא מזוהה עם מגזר דתי מוגדר, ורחוק משיקולים ומאינטרסים אישיים. אם למועמד או למועמדת אין התכונות, או ה"מגבלות" האלה, אין לו או לה מלכתחילה שום סיכוי למלא את התפקיד כראוי.
על פי הסקר האחרון והמעודכן של מכון פיו שפורסם לא מכבר, היישוב היהודי בארה"ב משגשג בהיבטים המספריים והכלכליים. עם זאת, הסקר איננו מתייחס לתחומי הרוחניות, למציאוּת הרעיונית, למנהיגות ולגורמים ארגוניים וממסדים. בתחומים אלה, הקהילה בארה"ב נמצאת בשנים האחרונות בשפל חסר תקדים. השפל הזה חושף את חלקה של הקהילה ואת אחריותה בהתרחקות ובהתנכרות שהתעצמו בשנים האחרונות ביחסים, ליתר דיוק אי־יחסים, בין ישראל ליהודי ארה"ב.
אין בקהילה כיום אף לא אדם אחד שנחשב כמנהיג מוכר, מוסכם ומשפיע על כל חלקי הקהילה, מחנותיה וחוגיה. לשום מגזר ביהדות אמריקה אין היום יהודי בכיר, שנחשב מקובל על כולם, שדעתו משפיעה, שנוכחותו מובילה. לרפורמים ולקונסרבטיבים, שהם הרוב בקהילה, אין בשנים האחרונות דמות רוחנית שממלאת את תפקיד המנהיג. האחרון מהתנועה הרפורמית שהיה במעמד של מנהיג משפיע היה הרב אלכסנדר שינדלר, שבזמנו נחשב אהוד ומקובל גם על אורתודוקסים וחרדים.
גם למגזר החרדי והחסידי בקהילה אין היום ראש ישיבה, אדמו"ר או רב שנחשבים כמנהיגים רוחניים המשפיעים מחוץ לחוג המצומצם שלהם. מאז פטירתו של הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון, לא הצליח איש להיכנס לנעליו הגדולות. בתחום ההנהגה והמנהיגות הדתית־רוחנית, הקהילה בארה"ב היא יתומה ומיותמת.
דרוש מנהיג
בתחום הארגוני והממסדי, המצב בקהילה היהודית הגדולה בארה"ב חמור ועגום לא פחות. ההשפעה של הארגונים היהודיים על חיי הקהילה היא אפסית. אין היום בארה"ב אף לא ארגון יהודי אחד שיכול להיחשב כגורם שיש לו קשר ישיר לרחוב היהודי, שנחשב בציבור כגורם נוכח ומורגש. ועידת הנשיאים היהודיים, הוועד היהודי האמריקאי, הקונגרס היהודי האמריקאי, ארגון ציוני אמריקה, מחזיקים ומתחזקים דוברים ומקפידים על נוכחות תקשורתית. אך בפועל השפעתם בציבור היא אפסית.
השדולה היהודית, איפא"ק, קיימת ומתפקדת. הארגון המתחרה, ג'יי־סטריט, מפגין את קיומו בהפצת הודעות לעיתונות. גם לשני הארגונים האלה אין קשר לרחוב היהודי. הליגה למניעת השמצה, ארגון יהודי ותיק ומרכזי, עוסק באופן בלעדי במעקב אחרי גילויי איבה ואנטישמיות ועולה לכותרות עם פרסום הדוח השנתי שלו על האנטישמיות בארה"ב ובעולם. הפדרציות היהודיות עסוקות בעיקר באיסוף כספים ובסיוע פיננסי לצרכים קהילתיים.
מי שמתוקף תפקידם ומעמדם מקיימים ומטפחים קשרים ישירים עם הציבור הם הרבנים של שלושת המגזרים הפועלים ביהדות ארה"ב. לרב רפורמי או אורתודוקסי המכהן בבית כנסת במדינה רחוקה כמו דקוטה הדרומית או ניו המפשייר יש קשר אישי ישיר עם מספר יהודים גדול יותר מאשר לכל חברי ועידת הנשיאים גם יחד.
חסרונה של דמות המייצגת מנהיגות, שיהודים נושאים אליה את עיניהם ומחכים למוצא פיה, הוא הסיבה לאי־הצלחת הקהילה להתמודד באופן מעשי עם התעוררות האנטישמיות. האין הבולט של מנהיג מוערך הוא גם הסיבה לכך שאין שום יכולת, או לכל הפחות מאמץ, מצד הקהילה לעשות משהו משמעותי לשיקום היחסים עם ישראל. מדי פעם מתפרסמת הצהרה של ראש ארגון או ראיון עם בכיר בפדרציה היהודית, הקובלים על משבר היחסים עם ישראל. אבל הם לא עושים מאומה וגם לא יכולים לעשות, כי אין להם קשר ישיר עם הציבור ועם הרחוב היהודי.
מי שיתמנה כשר התפוצות בממשלה החדשה צריך וחייב ללמוד ולהכיר את הקהילה היהודית בארה"ב באופן ישיר, לדעת את מוקדי הכוח, ליצור קשר והידברות ישירים עם רבנים ועם עסקנים קהילתיים מקומיים. רק מי שמכיר מבפנים את נבכי הקהילה היהודית האמריקאית יוכל להתחיל לשקם את היחסים בינה לבין ישראל.