הכאוס של ביבי: שתי הסיבות העיקריות שהפילו את נתניהו

1. חילול השם
העורך ביקש ממני לנסות להביא את תגובתו של שמעון פרס לתבוסה הצורבת. היד רעדה לי על הטלפון. לא היה לי אומץ לחייג (כן, פעם חייגנו). התאריך היה 30 במאי 1996. יום קודם לכן הפסיד פרס בבחירות (האישיות) לבנימין נתניהו על חודם של 30 אלף קולות, לאחר שהוביל לאורך כל הקמפיין. תוך חצי שנה הוא איבד את יצחק רבין, שנרצח לידו, אחר כך הפסיד בבחירות, איבד את השלטון וזכה בתואר הלוזר הגדול ביותר של הפוליטיקה הישראלית לדורותיה. עכשיו, לך תתקשר אליו. בסוף התקשרתי. הוא היה רגוע, מהורהר, ג'נטלמן. לא אמר מילה רעה על המנצח, למרות הבטן המלאה שהחזיק עליו. לא הפליג בנבואות זעם על הגורל המר הצפוי למדינה בידיו של מנהיג חסר ניסיון כנתניהו.

ניהלתי את השיחה בטון של ניחום אבלים, כשפרס התנער פתאום ואמר לי "אל תרחם עליי, מסכנות זה לא תוכנית עבודה". נזוף מעט, שאלתי אותו מה תוכניותיו לעתיד. הוא מלמל משהו. אז מה אתה מתכונן לעשות מחר בבוקר, הקשיתי. "מה שאני עושה כל בוקר", הוא אמר, "לנסוע לעבודה". אגב, בדקתי את זה. ביום שישי, יומיים אחרי התבוסה, בשעה 7 ורבע הוא היה במשרד ראש הממשלה (בקריה), כאילו כלום. אחר כך עשה חפיפה מסודרת עם ראש הממשלה הנכנס. נתניהו היה אז בן 47, צעיר בשנתיים מהגיל שבו ייכנס נפתלי בנט (אם ייכנס) ללשכת ראש הממשלה.

ופרס? לא נעלב, לא עשה ברוגז, לא יצא למסע צלב. הוא עשה משהו אחר לגמרי: תוך כמה חודשים הוא הפך לאיש הסוד של נתניהו. הוא היה זה ש"מכר" לו את הרעיון של "שלום כלכלי". בינתיים השתלט אהוד ברק על מפלגת העבודה והגלה את פרס לאי השדים, אבל פרס לא ויתר והתנחם בציר הסודי שפתח עם ביבי. גם אחרי שנים, כשהוא נשיא המדינה ונתניהו ראש ממשלה ותיק, נרקם ביניהם רומן (זמני) כשפרס שוגר לנהל מו"מ אינטנסיבי עם הפלסטינים ונבלם בידי נתניהו רק ערב החתימה על הסכם עקרונות ברבת עמון.

ישראל חוותה לא מעט חילופי שלטון. היה המהפך ההוא של 1977, כשמפלגת העבודה (פרס, אלא מי) הפסידה לראשונה את השלטון לליכוד של מנחם בגין, אחר כך היה חצי מהפך עם ממשלת אחדות (פרס־שמיר), ב־92' היה מהפך הפוך, שבו פינה יצחק שמיר את משרד ראש הממשלה לטובת רבין באלגנטיות, אך לא להרבה זמן, כי ב־96' (אחרי הרצח) פרס שוב הפסיד. ב־99' מי שהפסיד היה נתניהו (לאהוד ברק), ב־2009 חזר נתניהו במהפך משלו על חשבונה של ציפי לבני, שגברה עליו במנדט אבל לא הצליחה להרכיב ממשלה. בכל הפעמים האלה הועבר השלטון בצורה מסודרת. נכון, ב־77' צוטט יצחק בן־אהרן כמי שאומר ש"צריך להחליף את העם", אבל הציטוט הזה לא נאמר מעולם, והשלטון הועבר בשקט מופתי.

ניצנים זעירים של כאוס פוטנציאלי ניתן היה לזהות ב־1999, שבו לקח למשפחת נתניהו יותר משישה שבועות לפנות את המעון בבלפור. כבר אז זה היה קשה מנשוא, מבחינתה. מה שקורה כאן עכשיו, כשמסתמנת האפשרות של מהפך שלטוני חדש, הוא חסר תקדים.

התקף הטנטרום הקולוסלי שבו לקו חסידי נתניהו בשבועיים האחרונים הוא מופע מחליא של צביעות, שקרים והסתה. יש להם נסיבות מקילות: מה שאנו חוזים בו הוא בעצם התקף קריז של מכורים. העובדה שנתניהו צריך לפנות את מקומו לאדם אחר היא בלתי נתפסת מבחינתם. חילול השם, פוגרום, חורבן ושואה שנייה. זה פשוט לא יעלה על הדעת. הם מצווחים שוב ושוב בשם "הדמוקרטיה", ואין מי שיזכיר להם שזה בדיוק הקטע של הדמוקרטיה: חילופי שלטון מסודרים, יעילים ומקצועיים, לטובת המדינה. אלא שלא טובת המדינה לנגד עיניהם. מדובר בטובת המשפחה.

על כל זה, הם עונים בנעימות, משדרים אחדות, מבטיחים לכולם, אפילו לחרדים, שאף אחד לא ייפגע מהממשלה הזו. מדגישים שוב ושוב, ושוב, שלא תהיה פגיעה בסטטוס קוו, שאף צד לא יצטרך להתפשר על עקרונותיו. לא רק הם, גם כל שאר הח"כים והשרים המיועדים במחנה הזה מפיצים את אותה רוח טובה, שלה חיכינו זמן רב כל כך. וממול, גל הטינופים וההכפשות הסופני שמשגרת עלינו מכונת הביביזם.

בעניין הטקסטים, לידיעת השר אמסלם: הנגב הופקר על ידי נתניהו. המשילות נרמסה בזמן נתניהו. בקואליציה החדשה יישבו הרבה מאוד אנשי פריפריה, מזרחים, דתיים ובעיקר ביטחוניסטים. מספר חסר תקדים של אלופים, קצינים בכירים, בכירי מוסד ושב"כ, ניצבי משטרה. סליחה שאני מזכיר משטרה בנוכחות אמסלם, שכבר הספיק להיחקר בפרשת "החבורה הירושלמית" ואף לזכות (מן ההפקר) בהמלצה להגשת כתב אישום (שנגנזה בסופו של דבר בפרקליטות, עוד בטרם השתלטו עליה הבולשביקים הנוכחיים).

ובעניין מנסור עבאס. כאן אנחנו מגיעים לנקודה מהותית נוספת: תרבות השקר. קוראי העמודים האלה בוודאי זוכרים שלא האמנתי בזמנו שאפשר יהיה לטפול על אדם כרוני אלשיך מזימה סמולנית כלשהי. בכל זאת, סגן ראש השב"כ, דתי הארד־קור, מתנחל בעברו, איש ימין מובהק. מה לו ולמזימה הביניבשתית, אינטרגלקטית ורב־זדונית להפלת נתניהו? אז טעיתי. אחר כך לא האמנתי שאביחי מנדלבליט, אביחי שלנו, האיש שהסתופף באקווריום של ראש הממשלה קרוב לארבע שנים, איש הסוד, הנאמן והמקורב האולטימטיבי, הבית"רי מבטן ומלידה, בנו של מיקי מנדלבליט המיתולוגי, האיש שהעריץ את נתניהו ויכולותיו, יגויס על ידי אותו אלשיך בוגדני לאותה מזימה ממש. אז שוב טעיתי.

גם בעניין עבאס טעיתי. נתניהו השקיע ב"הכשרת" עבאס את כל מרצו ויכולותיו. צו גיוס מילואים דחוף הונפק לכל השופרות. נדמה לי ששמעון ריקלין צייץ ציוצים בזכותו של עבאס מאות פעמים. על פי השריעה, ריקלין כבר נחשב מוסלמי (אם כי שיעי, הוא עוד לא הגיע לרמה סונית). כל האחרים הצטרפו בהתלהבות. לצורך המשימה הקדושה, גויסו גם הרבנים. מגדול הדור קנייבסקי עד טיפוסים כרב טאו וחלק מרבני הציונות הדתית. נתניהו עצמו הטיל על שר הפנים הממושמע שלו לשנות את שמו ל"אבו יאיר". הוא ישב עם מנהיגי הבדואים בדרום (אותם בדואים שעליהם דיבר השר אמסלם) באוהליהם הצבעוניים והתמוגג מעצם הזכות להסתופף בחברתם.

כל מי שעשה מינימום של עבודה עיתונאית יודע שנתניהו היה תורם כליה (של נתן אשל) כדי לשבת עם עבאס בממשלה. כל עבאס שהוא, כולל מחמוד. עד רגע זה לא סלחו אנשיו לבצלאל סמוטריץ', יהודי מוזר שדבק באידיאולוגיה (הפסולה) שלו, על כי טרפד את התוכנית הזו להקמת ממשלה בתמיכה אקטיבית או פאסיבית של רע"ם. עכשיו, כשמתברר שדווקא הצד השני מתכוון ליישם את התוכנית הזו, הם מתפרצים כהר געש איסלנדי נכזב ומטביעים את סביבתם בלבה חומצית של שנאה והסתה.

4. הכלים של ביבי
מה הפיל את נתניהו? לא התיקים הפליליים. הוא הרי מכהן למרות המשפט, כלשון החוק ופסיקת בג"ץ. מה שהפיל את נתניהו (בהנחה שאכן נפל) הוא המסה הקריטית של האנשים שאותם רימה, בשהם בגד, עקץ, השפיל ורמס, והכאוס. הרשימה הכמעט מלאה פורסמה כאן בעבר. העניין השני שהפיל אותו הוא הכאוס. ובעיקר סוכני הכאוס שהוא פיזר ברחבי המרחב הציבורי שלנו, סוכנים שמפיצים את תרבות השקר, הגדפנות, ההסתה, ההשתלחות ופולחן האישיות.

"בתוך תוכו הוא בז להם", אמר לי השבוע אדם שהיה קרוב מאוד לנתניהו שנים ארוכות, "אם אתה חושב שהוא מעריך את צבא השופרות הללו, או את חברי הכנסת שמתפלשים בעפר רגליו תוך הדגמת חנופה מביכה והכפשת כל יריב פוליטי, אתה טועה". ביקשתי פירוט. "ביבי הוא אדם אנין טעם, כמעט איסטניס", אמר לי הדובר, "כשהוא שומע את הטקסטים האלה, הבטן שלו מתהפכת. זה לא הסגנון שלו. זה לא הסטייל שלו. הוא בא ממקומות אחרים לגמרי".

אז איך הגענו למצב שבו הוא נישא על גלי הארס וההרס של הקהל הזה שמתגודד סביבו? שאלתי. "הם הכלים שלו. האמצעים בהם הוא משתמש כדי לשמר את השלטון. גם כשהוא אומר 'בעזרת השם', זה לא אמיתי. הרי הוא יהודי חילוני, כמעט אתיאיסט, בנו של אתיאיסט. אבל הוא שחקן מחונן. שחקן שייקספירי של ממש. הוא מקיף את עצמו באופן מסורתי באנשים מהסוג הזה, שמתרפסים ומתחנפים ומוותרים על כל שביב של חשיבה עצמאית או עמוד שדרה, מתוך אסטרטגיה פוליטית. זה הכל".

כמי שעוקב אחרי נתניהו שנות דור, אני נוטה להסכים: מי שמפילים את נתניהו הם חסידיו. הכאוס שהם משליטים על הציבוריות הישראלית, הטקסטים המחרידים, ההסתה המצמררת, שלטי ה"שמאלנים בוגדים", ההתנפלות על משפחות שכולות, הוולגריות המוחצנת, פולחן האישיות המחליא, כל אלה המאיסו את נתניהו על חלק מחסידיו. 300 אלף הליכודניקים שלא שמו "מחל" בקלפי בפעם האחרונה, הדירו את עצמם בגלל התופעות האלה.

מחזות האימה של רמי בן־יהודה, אורלי לב, איציק זרקא ודומיהם, לא מוסיפים לנתניהו תומכים, אלא גורעים ממנו. גם פרצי הצווחות והגידופים שנפלטים מדי פעם מגרונם של ח"כים כשלמה קרעי או מאי גולן, לא בדיוק מהווים מגנט אלקטורלי. בסופו של דבר, אזרחי ישראל רוצים לחיות כאן בשקט. הם רוצים שנבחרי הציבור שלהם ייצגו אותם בכבוד מינימלי כלשהו. הם יודעים לזהות שקר כשהם נתקלים בו. למעט החלולים בשופרות, אין אף אחד שיאמין עכשיו לבדותא שנתניהו "לא אמר בקולו" שיישב עם מנסור עבאס. גם השרופים שבליכודניקים יודעים שנתניהו עקץ את גנץ דקה אחרי שהבטיח לו "בלי טריקים ובלי שטיקים".

הם גם יודעים שכדי לעקוץ את גנץ ולהיצמד לשלטון, הוא השאיר את ישראל ללא תקציב מדינה. הם מבינים שכדי להלבין את כל זה, הוא הקים מקהלת ענק של גרונות מצווחים שמנסים לשסות אותנו זה בזה (מחזיק השיא המבחיל בתחום הזה הוא הד"ר אבישי בן־חיים) כדי להסיט את תשומת הלב מהבעיה האמיתית. הם פשוט רוצים קצת שקט. זו תהיה המשימה הכמעט יחידה של הממשלה החדשה, אם תקום: לדומם את גנרטור השנאה שמטרטר לנו כאן בשנים האחרונות ולנסות לפתוח דף חדש.

5. המפתחות של בנט
אם אכן יהפוך לראש הממשלה ה־13 של ישראל, נפתלי בנט יעשה היסטוריה. הוא יהיה ראש הממשלה חובש הכיפה הראשון אי־פעם. צריך להתפלל שיצליח יותר מהרמטכ"ל הראשון שבא מחיל האוויר. בנט מגיע לתפקיד מצויד בלא מעט כלים חשובים, אבל יש גם לא מעט משקולות התלויות על צווארו. הוא מוכשר, הגון, ממלכתי, חרוץ ויצירתי. אולי יותר מדי יצירתי. הוא מנהל טוב, אבל מתעקש לחשוב מחוץ לקופסה גם כשזה מסוכן מדי. הוא יקום וייפול על התנהלות, ובעיקר על איכות כוח האדם ורמת הייעוץ שיארגן לעצמו.