שני ישראלים נהדרים נשבעו אתמול אמונים לתפקיד ראש הממשלה וחליפו. אחד מהם הרכיב את הממשלה הזו בעמל רב והרוויח אותה ביושר. השני יכהן כראש הממשלה ה־13 של מדינת ישראל.
יאיר לפיד ונפתלי בנט הם ישראלים פטריוטים, חרוצים, אוהבי אדם וארץ. הם לא חושבים (וצריך לקוות שגם לא יחשבו) שהם גדולים מהמדינה. הם באים לתפקידם הרם בטוב, ואני מאמין שהם לא ינצלו אותו לרע. צריך להתפלל להצלחתם.
משימתם מורכבת להחריד ופשוטה להפליא, בעת ובעונה אחת: להשכין כאן קצת שקט. לרפא את הפצע. להוכיח שאנחנו יכולים לחיות כאן ביחד. הם לא אמורים לכרות שלום או לצאת למלחמה, הם לא אמורים לבצע מהפכות ענק או לזעזע את הסטטוס קוו. הם צריכים, בסך הכל, להזכיר לכולנו על מה ולמה קמה המדינה הזאת. הם התחילו ברגל ימין: מבט חטוף על שרי הממשלה הזו מגלה עובדה מדהימה - חלק ניכר מהם מתאימים לתפקידם!
אנחנו בשלב התודות: האירוע הזה לא היה מתרחש אלמלא החליט גדעון סער לפרוש מהליכוד ולהקים את תקווה חדשה. זו הייתה החתיכה החסרה בפאזל, הגרוש המפורסם ללירה, התוספת למסה הקריטית.
תעלול בלתי נתפס של ההיסטוריה מיקם את סער דווקא במשרד המשפטים, המשרד היחיד שנתניהו לא היה מוכן לתת לאף אחד בשום מקרה אף פעם. אז עכשיו סער שם, ורק אלוהים יודע איזו קונספירציה הם ממציאים עכשיו בבלפור בהקשר הזה. לפני סער היה זה אביגדור ליברמן, שבעט בכדור השלג כשפרש מגוש נתניהו אחרי בחירות מועד א’ ב־2019. גם בלעדיו לא היינו מגיעים עד הלום.
השלישי הוא בני גנץ. הוא הסתובב אתמול נרגן כמו נתניהו, אבל בסופו של יום, מי שבלם את ביבי בדקה ה־90 היה גנץ, שהתעלם מהבטחתו לבוחריו והחליט לשבת עם נתניהו כי זה מה שהיה נכון למדינה (זה היה גם נכון לנתניהו, בניגוד למהלך הדומה שעשה עכשיו בנט).
אחרון חביב הוא יאיר לפיד, המבוגר האחראי של האירוע, האיש שהבשיל לנגד עינינו, התנהל בקור רוח מופתי ובנחישות קרה, עד שהגיע ליעד הנכסף. עכשיו, רק עכשיו, מתחילה המשימה האמיתית של כל אלה.
הממשלה הזו הוקמה ביזע, דמעות וצעקות. מרכיביה מסובכים, לפעמים מסוכסכים, משתרעים מפאתי השמאל עד ירכתי הימין, כולל ערבים. הציפיות הנתלות בה מוגזמות. יכולותיה מוגבלות. דבר אחד צריכים שרי הממשלה הזו לעשות כל יום מחדש. לקום בבוקר ולצפות במיצג האימים של מעמד ההשבעה אתמול בכנסת. לחזות בצרחות, בצווחות, בהתבהמות הכללית. להודות לאל שהכיסאות במשכן לא היו כתר פלסטיק.
ואחר כך צריכים חברי הממשלה החדשה להאזין בקשב רב לנאומו של ראש הממשלה היוצא. לכל השקרים, הספינים, ההתרברבויות, ההגזמות, ההשפלות, ההתפארויות המיותרות, החמיצות והשיסוי. אחרי שיזכירו לעצמם ממה הם הצילו אותנו, הם צריכים לעשות דבר פשוט: את ההפך הגמור. להיות הנגטיב המוחלט של הביביזם.
דבר כזה לא היה כאן. נכון, גם בהשבעת ממשלת נתניהו ב־2015 היו מחאות וכמה ח”כים הניפו כרזות, אבל זה היה רחוק מאוד ממיצג האימים של אתמול. החל מהעובדה שח”כי הליכוד הממורמרים והחרדים הנבגדים לא הניחו לראש הממשלה המיועד להשלים משפט אחד. הם עשו את כל זה בשירותו של האיש שאהב לנצח, אבל לא יודע להפסיד. האיש שמדינת ישראל הוקמה כדי לאפשר לו לבצר את מקומו בהיסטוריה. האיש שהצליח להוציא לרחובות בשבועות האחרונים כמה מאות חסידים, לא יותר. אני לא בטוח שאם הוא יכול היה להעלות רבבות על משכן הכנסת כדי למנוע את השבעת הממשלה החדשה, הוא היה נמנע מזה.
נאומו של נתניהו היה מופת של חוסר אחריות, חוסר בושה וחוסר אינטגריטי. אחריו, המבול. נתעלם באלגנטיות מהעובדה שהוא לא טרח לפנות פנייה ראויה למחליפו, לאחל לו בהצלחה, להושיט לו יד, להזכיר לכולנו שאנחנו יושבים באותה סירה. נהפוך הוא: נתניהו נשא נאום זעם. הוא התעלם מהמשמעות הביטחונית, מדינית ובינלאומית של דבריו המופרכים. הוא פשוט הזמין את כל חורשי רעתה של ישראל להיכנס בה, לנצל את חולשתה, כפי שתוארה על ידו, לקפוץ על הוואקום המנהיגותי שישתרר כאן ברגע שהוד רוממותו ייאלץ לעזוב את התפקיד.
נתניהו הוא הדובר הכי מובהק, הכי רהוט, הכי מוכר והכי משכנע שיש למדינת ישראל. עד לפני חצי דקה הוא הסביר לנו ולעולם על עוצמתה של ישראל, על יכולותיה, על איתנותה ושגשוגה (שלא היו באים לעולם בלעדיו, כידוע). מרגע שבנט ייכנס לתפקידו, כך אמר אתמול נתניהו, ישראל תהיה חלשה, פגיעה, על סף קריסה פנימית, נטולת יכולת הכרעה, נטולת יכולת צבאית. באיראן, אמר נתניהו, יחגגו את חילופי השלטון.
כן, הוא אמר את זה, ולא היה שם אף אחד שיגיד לו היי, אדוני ראש הממשלה (היוצא), כשנכנסת לתפקידך היו לאיראן 30 קילו של אורניום מועשר, היום יש לה קרוב ל־3 טון. כשנכנסת לתפקידך איראן הייתה במרחק של כמה שנים מגרעין, היום היא במרחק של כמה חודשים מפצצה וחצי יום הליכה מהגדר שלנו בצפון. כשנכנסת לא הייתה לאיראן היכולת הטילית־בליסטית שמאיימת עכשיו על ישראל. על מה אתה מדבר, למען השם?
אבל זה לא הכל. ברוב חוצפתו הודיע אתמול נתניהו שהוא בספק אם בנט ולפיד יעזו להורות לצה”ל, למוסד ולשאר זרועותיה של ישראל להמשיך לפעול נגד איראן. הוא שכח שרק לפני כמה שנים, במהלך צוק איתן, היה זה אותו נפתלי בנט שאכף עליו, על הקבינט ועל צה”ל לפעול נגד המנהרות החודרות של חמאס. הוא, נתניהו, רצה לברוח אחרי יום הלחימה הראשון. הוא אמר “כן” לכל הצעות הפסקת האש.
וזה עדיין לא הכל: באחד המהלכים האופורטוניסטיים ביותר שזכורים כאן, החצין אתמול נתניהו את המחלוקת עם הממשל האמריקאי, אף שהצהיר כי הבטיח לביידן לא לדבר על זה בפומבי. הוא פשוט סכסך, בגלוי, בין הממשל האמריקאי הנכנס בוושינגטון, לממשל הישראלי הנכנס בירושלים. בלי בושה, לאור יום, מול המצלמות והמיקרופונים, הוא שרף את הגשרים שבנט ולפיד יצטרכו לבנות עכשיו עם וושינגטון. משום שלמרבה הצער לא אנחנו בוחרים את הנשיא באמריקה, אלא האמריקאים. חלק מהגשרים האלה נתניהו עצמו שרף עוד ב־2015, כשירק בפרצופה של המפלגה הדמוקרטית בנאומו ההוא בפני הקונגרס. עכשיו הוא בא להשלים את המלאכה. כאילו אין כאן מדינה אחריו.
הבוקר הזה הוא לא שחר של יום חדש. הוא בוקר של עבודה קשה, לפעמים סיזיפית, שמטרתה לשקם את ההריסות. נתניהו והביביזם לא נוצחו על ידי השמאל או הימין, אלא על ידי השפיות, או לפחות הכמיהה לשפיות. הרצון של ישראלים רבים לחיות כאן בשקט, בלי הסתה, בלי שנאה - ובעיקר בלי השקר האינסופי שהנחילה לנו מורשת נתניהו.
חברי הממשלה צריכים לקום היום בבוקר, לצפות בנאום נתניהו ולצאת לעבודה. כך, כל בוקר מחדש. לאפסן את האגו, לוותר על הגינונים, לא לחשוב על הכבוד או על ה”בייס” או על המינויים או על הכיבודים והקופונים הזמניים. לחשוב על המדינה, ועליה בלבד. כבר מזמן לא הייתה כאן ממשלה כזו.