ימי הורים בזום ומשלוחים עד הבית: הדברים שנתגעגע אליהם מהקורונה

הרשמה לאתרים
לאחר הסגר הראשון, אי אז במאי 2020, כשההקלות התחילו להופיע, הן לוו עם כוכביות: מספר האנשים המותרים בכל מקום, שמירת מרחק, עטיית מסיכות וגם רישום מראש לאתרי תיירות, שמורות טבע, גנים לאומיים וכו'.

כך, בקיץ הקודם, כשטיסות לחו"ל היו בגדר אטרקציה לאמיצים בלבד, הישראלים גדשו את אתרי התיירות, אבל הפלא ופלא, כלל לא הורגשה צפיפות. וזאת בזכות אותה הרשמה מראש מבורכת. גם עתה, לאחר שההגבלות הוסרו מחיינו, רשות הטבע והגנים מחייבת הרשמה מראש, ומבחינתנו, אין שום סיבה להפסיק עם זה.

משלוחים
זה היה כאן הרבה לפני הקורונה – מאוכל ועד בגדים, מקניות בסופר ועד מתנות, אבל אין ספק שתקופת הקורונה, על סגריה ובידודיה, הביאה את תחום המשלוחים לשיאים חדשים עם הרחבת האפשרויות הקולינריות (כולל משלוחי גלידות, קינוחים, ארוחות שף ותוצרת חקלאית), משלוחי תרופות מרשם, מתנות מהיום להיום ועוד.

אין כמעט עסק שמכבד את עצמו שלא מספק את שירותיו גם במשלוח ישיר, ובדרך כלל מהיר, עד לדלת הלקוח. אז נכון, כל העסקים והקניונים כבר פתוחים די הרבה זמן, ונכון, יש משהו בחוויה של להסתובב בין חנויות, אבל כל כך התרגלנו לפינוק הזה (שלא לומר לעצלנות) שכל דבר יכול להגיע עד לפתח הדלת - עד שבאמת קשה לוותר על התענוג.  

שמירת מרחק בתור
בחלק מהסופרים, הקניונים, ומוסדות ציבוריים שמקבלים קהל כגון עיריות, דואר וכו’ עדיין ניתן למצוא על הרצפה את המדבקות, או לפחות את שרידיהן, המסמנות מרחק של שני מטר בין לקוח ללקוח. כשהפחד מכל שיעול ונשימה של האחר היה ממשי, התורים פה נראו כמו באירופה: מסודרים, עם שמירה על המרחב האישי של כל אדם. למרבה הצער, בלי הקורונה, פחות ופחות ישראלים מתייחסים אליהן וחזרו להיצמד, להידחף ולעמוד הרבה יותר מדי קרוב לזה שלפניהם.

לימודים במרחבים פתוחים
אחד הרעיונות היצירתיים שנולדו בצל הקורונה היה לימודים במרחב הפתוח, וחבל שלא נעשה בו שימוש יותר נרחב בתקופה שבה הנגיף השתולל. במדינה שבה מזג האוויר רוב השנה מאפשר לימודים בחוץ, לא ברור למה צריך אילוצים כמו מגיפה בשביל להוציא את הילדים מהכיתות ולספק להם סביבת למידה נעימה יותר.

איחודים תרבותיים
אחד התסמינים של הקורונה, כך נראה, הוא עוררות של בלוטות הנוסטלגיה, אחרת אין איך להסביר את מבול האיחודים התרבותיים שלו זכינו בזכות המגיפה. מעל כולם זורח האיחוד של "זהו זה" (בתמונה) – חמשת המופלאים שחזרו בעונת חירום כדי לתת קצת מזור לנשמה, ונשארו לעוד עונה - והזרוע נטויה. חוץ מהם זכינו גם לעונת איחוד של "קומדי סטור", מערכון של שחקני "הפיג'מות" ושיחות זום מרגשות של כוכבי "השמינייה" ו"השיר שלנו", שמיידית עוררו דיבורים על אפשרויות של איחוד. אחרי שגם ”חברים” התאחדו ו”סקס והעיר הגדולה” בדרך, אנחנו לגמרי מוכנים לעוד.

היעלמות השפעת
באופן די מובן, הגבלות הקורונה הכחידו בחורף האחרון את השפעת. איסור ההתקהלויות, צמצום המגע והמסיכות עשו את שלהם והשפעת, שמדי שנה הפילה רבים מאיתנו למשכב, פשוט נעלמה. אל תחזרי.

טיולים בישראל
השמיים הסגורים גרמו לרבים מאוד לגלות את נופי הארץ: שביל ישראל ידע פריחה כפי שלא ידע מעולם, שמורות הטבע התפקעו ממבקרים וכל מעיין “סודי” או מסלול פריחת כלניות שאבו אליהם את הטיילים הישראלים. הטיסות לחו”ל עדיין לא חזרו לשגרה, אבל גם כשהן ישובו ביום מן הימים, כדאי שנזכור שלא תמיד צריך לרעות בשדות זרים, כשהשדות המקומיים ממש לא נופלים מהם.

פגישות אונליין עם הרופא
מטבע הדברים, תקופת הקורונה הובילה לעלייה חדה במספר הפניות לרופאים, ומנגד אנשים ששהו בבידוד או שסבלו מתסמינים שעלולים להעיד על קורונה – לא ממש יכלו להגיע למרפאה. הפתרון של קופות החולים לאנשים הללו, ולמעשה בכלל על מנת לעודד אנשים שלא לצאת מהבית ולהדביק אחרים, היה הצעת השירות של תור אונליין לרופא (משפחה, ילדים ואפילו רופאים מקצועיים), שזמין בשיחת וידיאו או בטלפון.

אומנם לא מדובר בשירות חדש, אבל בתקופת הקורונה כמעט כולנו השתמשנו בו: גם חוסך את זמן ההגעה, גם חוסך את הצורך למצוא חניה, גם חוסך את הצורך לחכות בתור במרפאה – ולא פעם נותן פתרון רפואי לא פחות יעיל מאשר במפגש פנים מול פנים. אין ספק שהרפואה מרחוק עשתה מהפך בתקופת הקורונה, אז מדוע רובנו עדיין קובעים תור פרונטלי לרופא המשפחה?

פיקניקים
המסעדות הסגורות שלחו אותנו לגלות את הפיקניקים – בחיק הטבע, או סתם בטבורה של כיכר דיזנגוף, וסביבם התפתח אפיק עסקי חדש: מעדניות, מסעדות ואפילו משקים חקלאיים מציעים סלסילות פיקניק עשירות בכל טוב, ונראות כאילו יצאו מסרט, כולל מפת המשבצות האדומות. גם עכשיו, כשהמסעדות מפוצצות בסועדים, עדיין יש איזשהו קסם באכילה על מחצלת בחוץ.  

צמצום מגע מיותר
בתקופת הקורונה, על מנת למנוע הדבקה, עודדו אותנו שלא לגעת זה בזה, במיוחד כאשר מדובר במי שאינם מבני המשפחה הגרעינית. לכן כמעט שלא התחבקנו, ויתרנו על הנשיקות על הלחי, נמנענו מלחיצת ידיים, ומצאנו דרכים יצירתיות אחרות להביע חיבה למכר אהוב או לברך חבר יקר. שמענו סיפורים על אנשים שעטפו עצמם ביריעות ניילון על מנת שיוכלו להתחבק בבטחה או על בני משפחה שהתחבקו והתייפחו זה בחיקו של זה לאחר בידוד ארוך. אין ספק שהעולם התגעגע לחיבוק, כנראה שגם אנחנו, אבל אין ספק שתקופה כמו זו הבהירה כמה הוא משמעותי יותר ומרגש יותר כשהוא קורה במשורה – עם אנשים שאנחנו באמת רוצים לחבק.

יום הורים בזום
הקונספט של יום הורים לא השתנה זה דורות והוא כולל עמידה במסדרון עם הורים, שלא תמיד בא לכם לנהל איתם סמול טוק, עיכוב של חצי שעה לפחות מהמועד שנקבע לכם ואז הפגישה עם המורה, שלרוב לא תחדש לכם שום דבר על הילד שלכם. מגבלות הקורונה אילצו את המורים לעשות את זה בזום והתברר שיום הורים יכול להיות יעיל. נכנסים לזום בדיוק בזמן שנקבע, בלי עיכובים, לכל אחד יש את מספר הדקות שנקבעו לו, וכך, במקום אירוע שמחסל כמעט אחר צהריים שלם, אפשר לתקתק יום הורים בעשר דקות. אפשר גם בשנה הבאה?

עמדות אלכוג'ל
עם פרוץ הקורונה והצורך בהתגוננות מפני הידבקות בנגיף, הפך האלכוג’ל – אותו ג’ל חיטוי אלכוהולי ריחני – למוצר נצרך בכל מקום – בבית ובחוץ, וניתן לומר שהעולם הפך כמעט אובססיבי לאלכוג’ל, שנמצא בכל תיק, בכל תא שירותים, בכל כניסה לחנות או מסעדה ואפילו בגינות ציבוריות. כזכור, משרד הבריאות קבע אז כי “עיקר ההדבקה מנגיף הקורונה הוא ממגע ישיר, והדבקה מרסס נשימתי", והצורך בניקוי הידיים למניעת העברת הנגיף הפך אקוטי. לאורך הזמן גברו הקולות שגרסו כי שטיפת ידיים במים ובסבון עדיפה על שימוש בחומרים אלכוהוליים, ובכל מקרה נדמה כי רובנו כבר נגמלנו מהאלכוג’ל. ובכל זאת, פה ושם היינו שמחים להיתקל בו שוב, ולדעת שבזכותו העולם הפך מעט היגייני יותר.

בישול ביתי
כולנו הפכנו לבשלנים בקורונה - מאפיית לחמי מחמצת ועד הכנת שלל תבשילים מורכבים, קדירות סמיכות, ועוגות מפוארות. הסיבה: יותר מדי זמן פנוי, כמו גם העובדה שארוחות על בסיס יומיומי במקומות העבודה ובמסגרות חינוכיות, ארוחות במסעדות כבילוי או משלוחים של ארוחות הביתה - פחתו מאוד ואף הופסקו לחלוטין, והיו מי שמצאו בבישול דרך להפיג מתחים ואף שמחו ללמוד ולנסות מתכונים חדשים.

וכן, גם צריך לאכול מדי פעם, לא? בקורונה היו גם לא מעט חובבי בישול שמצאו דרך להפוך את התחביב לפרנסה בעת כזו של מצוקה. מאז הציבור כבר חזר למסעדות ולשווקים, אבל היינו שמחים אם חדוות הבישול הביתי הייתה נשארת במחוזותינו קצת יותר.

חתונות קטנות
מגבלות הקורונה הפכו את החתונה באולם אירועים גדול עם אלף מוזמנים, מופע של עדן בן־זקן ומטס של יונים לעבר השקיעה – לאירוע לא כל כך ריאלי, אבל הן כן הכניסו לעולמנו את החתונות הקטנות. בצל המגבלות התרחשו החתונות בנוכחותם של עשרות איש בלבד, נערכו בחצרות של בתים פרטיים – לא פעם של כאלה שנידבו את בתיהם - או בלוקיישנים קטנים אחרים, ולרוב התנהלו באורח צנוע יותר – משמלת הכלה ועד בר המתוקים. בעולם שמקדש ראוותנות ושופוני, אולי חתונות קטנות הן לא דבר שלילי כל כך?

מופעי חצר / סלון
סגירת אולמות התרבות, בצל מגבלות הקורונה, וההנחיות המשתנות למספר האנשים שיכולים לשהות יחד בחלל סגור – גרמו לאמנים רבים – מזמרים, דרך שחקנים ועד כוכבי ילדים - לחשוב על דרכים חדשות ויצירתיות להתפרנס. אחת מהן הייתה הופעה בבתים או בחצרות של אנשים פרטיים, בפורום מצומצם ואינטימי (בתמונה: סי היימן בהופעה ביתית).

אז נכון, אין לזה את הווייב של הופעה חיה באמפי קיסריה או בפארק הירקון, אבל מתי בפעם האחרונה אביתר בנאי, מירי מסיקה או עברי לידר הגיעו אליכם הביתה? בלא מעט מקרים המחיר היה בהתאם, אבל החוויה כנראה הייתה בלתי נשכחת.

כיתות קטנות
החל ממרץ 2020 ועד אפריל 2021 פעלה מערכת החינוך במתכונת חלקית, בעיקר בזום. בין הסגרים שכבות גיל שונות הגיעו לבית הספר לשעות ספורות בקפסולות ובימים משתנים, לפי המגבלות של אותה תקופה. הלימודים דרשו חלוקה לקפסולות בשכבות הגיל השונות על מנת לצמצם את הסיכוי להדבקה, וכך נוצר מצב שההוראה התבצעה בכיתות קטנות – לעתים עם עשרה תלמידים, לעתים עם 20 – כמו התגשם חזונם של מובילי “מחאת הסרדינים”, גם אם בנסיבות קצת עקומות. על מנת לאפשר את החלוקה לקפסולות גויסו תומכי הוראה רבים,

והוגדלו מספר התקנים לכל בית ספר. אין לנו ספק שלמרות הקושי, תלמידים רבים הרוויחו מהמציאות החדשה - יותר תשומת לב אישית, פחות הסחות דעת, יותר מרחב אישי לביטוי – אז מה הפלא שאנו מצרים על כך שבבתי ספר רבים המצב כבר הספיק מאז לחזור לקדמותו?

עבודה מהבית
משבר הקורונה גרם לזעזוע בשוק העבודה העולמי. מ־16 במרץ 2020 הוחלט כי המגזר הציבורי יועבר למתכונת חירום, והמגזר הפרטי יצמצם את עובדיו ב־70%. כמו כן, נקבע כי אין לצאת מהבית למעט במצבים המחייבים זאת. כתוצאה מהתפרצות הנגיף היו פיטורים המוניים בבתי עסק שלא יכלו לפעול תחת המגבלות הבריאותיות, עלה שיעור האבטלה ובחברות רבות חל שינוי באופן העבודה – מעבר לעבודה מהבית.

חלק מההצדקה לכך היה הניסיון למנוע הדבקה, היכולת להמשיך את העבודה בזמן הסגרים, וכמובן הפסקת פעילותם של אמצעי התחבורה. אז נכון, זמנם של העובדים הפך גמיש יותר, הם יכלו להופיע לישיבה בפיג’מה, והם חסכו לעצמם את הפקקים בכבישים, אבל מנגד הם נאלצו לתמרן בין המטלות והמשימות של יום העבודה לבין הילדים, שלמדו מהבית בזום ונדרשו לעזרה בתפעולו, או סתם היו משועממים וחיפשו הפוגה. קל זה כנראה לא היה. ובכל זאת, עכשיו שהילדים חזרו למסגרות החינוך, היינו רוצים שהעבודה מהבית תישאר עמנו, על יתרונותיה. לשמחתנו, בחלק ממקומות העבודה אימצו את לקחי הקורונה ועברו למודל עבודה היברידי – חלק מהבית וחלק ממקום העבודה עצמו.