מעצם יסודות הקמתה, הממשלה החדשה לא בנויה לחולל רפורמות, ולמרות זאת, דווקא בגלל ההרכב שלה, היא יכולה וצריכה לעשות מהפכה בתחומים חשובים ומשפיעים הרבה יותר מזירת הוויכוח האינסופי, חסר התוחלת, על ענייני הפלסטינים.
העניין המרכזי נוגע להחזרת היהדות הממלכתית לחיק המדינה הציונית, ומי אם לא חברי הכנסת והעסקנים החרדים מבינים את גודל השעה והסכנה. לכן, זה כשבוע הם זועקים כמו שה נשחט ומתריעים נגד גזירות ממשלת השמד החדשה. שבוע אחרי ועידת הקללות של גפני, ליצמן ושות', המסע נמשך במלוא עוזו. רק להקשיב לח"כ ישראל אייכלר, שמעמיד את ממשלת בנט בשורה אחת עם צוררי העם היהודי. לקרוא את כתבי הפלסתר החרדיים על האויב שתפס את השלטון בקריית הממשלה. להביט בפשקוויל החרמות שפרסמו דרעי, גפני ושות' נגד חרדי שיעז לייעץ לממשלת הצוררים. הכל ממחיש את הבנתם לסכנה הנשקפת להמשך האחיזה החרדית בחברה הישראלית. אפילו ללא קשר לתקציבים, חובת גיוס ולימודי ליבה.
ואכן, עכשיו צצה הזדמנות נדירה להוביל בליץ מהפכני שעיקריו מקובלים על כל יהודי המדינה, פרט לחלק מהחרדים ואולי קומץ חרד"לים. בעיקר צריך לקרוע את הרבנות הראשית, הגיורים, הכשרויות וכלל השליטה בחיים היהודיים הממלכתיים מהידיים הלא נקיות של העסקנים החרדים. להחזיר את אלו לחיק העם היהודי והתנועה הציונית.
דרמה ברבנות הראשית
כמובן שיש לחוקק את חוק הגיוס, אף על פי שהוא לא יגייס אף חרדי לצה"ל. אבל הדרמה הגדולה חייבת להיעשות, לפני הכל, ברבנות הראשית. זו שהוקמה על ידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אבי הציונות הדתית, ברוח מכילה ומאירת פנים. רק שהמאבק חסר הפשרות בין הליכוד לשמאל בעניין הפלסטיני גרם להסגרתה, בדור האחרון, לידי המפלגות החרדיות. לרבות שליטה ברבנות, נישואים, בתי הדין, גיורים, כשרויות וכל תחומי המפגש הפורמלי שבין הדת לאזרחים היהודים.
הסממן הבולט ביותר של השליטה החרדית הוא מינוי הרבנים הראשיים, מי שזה זמן רב מונו רק מחיק החרדים או עושי דברם המוחלטים. כך גם הרב האשכנזי הנוכחי, דוד לאו, וכמובן הרב הראשי הספרדי, יצחק יוסף, שהוא בשר מבשרה של תנועת ש"ס והמשפחה המלכותית, בנו של הרב עובדיה ז"ל.
לשליטה החרדית ברבנות הראשית נודעת חשיבות רחבת היקף, שמשליכה על הקשר בין האזרחים היהודים לבין מי שאמורים להיות נציגי היהדות הממוסדת. והנציגים הללו, בעידן החרדי, מגישים תמונה עוינת, מרחיקה ומקוממת, שגורמת לרבים וטובים לברוח מכל מגע עם היהדות. עד כדי הימנעות מקיום חתונה יהודית עם רב, כדי שלא לבוא בכל קשר עם הרבנות. מדובר בחיתוך הקשר הבסיסי של יהודי ישראל לשורשי היהדות. במידה מכרעת באשמת מי ששולט ברבנות הראשית, מי שהפך לאויב היהדות.
הדבר בא לידי ביטוי כואב במיוחד בתחום הגיורים, שעליו השתלטו החרדים, תוך זלזול והדרה מוחלטים של רבנים אורתודוקסים ציוניים מובהקים. מכאן, ההסכמה בקואליציה החדשה להתיר לרבני ערים לגייר היא שם קוד למהפכה אדירה שחייבת להתחולל. זו שתאפשר לרבנים ציוניים אורתודוקסים לגייר בדרך של מאור פנים והקלה, וכך לפרוש את כנפי האומה על מאות אלפי בנים ובנות שהם עצמנו ובשרנו: ישראלים טובים מיוצאי ברית המועצות לשעבר, שהורחקו בכל דרך מאיתנו עד היום, על ידי הממסד הדתי הממלכתי. לא יעלה על הדעת שלא תימצא דרך מקרבת ומקילה להגדיר אותם כיהודים, כפי שסבורים רבני ערים מסוימים. דרך שקיימת על פי הזרם האורתודוקסי הציוני.
גם בנושא הכשרויות יכול להיעשות שיפור דרמטי במסגרת המהפכה הנדרשת. בדור האחרון, דווקא כתוצאה משלטון החרדים, הוקמו מנגנוני כשרויות פרטיים של גופים עסקיים שבהם שותפים גורמים חרדיים רבי־עוצמה, על אף שמקורביהם מכהנים במועצת הרבנות הראשית. דוגמה קיצונית במיוחד היא תחום יבוא הבשר לישראל. בשנת 1994 הסגירה ממשלת רבין ופרס את תחום יבוא הבשר כולו לידי החרדים, כאתנן על התמיכה של ש"ס בהסכמי אוסלו. "חוק בשר ומוצריו" שחוקק באותה השנה, מסר את כל הסמכויות ליבוא הבשר לרבנות הראשית, אולם זו אפשרה דווקא לבעלי כוח חרדיים להשתלט על שוק יבוא הבשר לישראל. כך הוקמו שותפויות חרדיות עם גורמים עסקיים מובילים בשוק הישראלי, שיחדיו הקימו "בד"צים". והנה, הרבנות הראשית שהייתה אמורה להגן על הכשרויות הממלכתיות, אפשרה לבד"צים הפרטיים לשגשג ולהשתלט על מרבית השוק.
שיא השיאים בא לידי ביטוי בעובדה שהרב הראשי הספרדי הנוכחי, הרב יצחק יוסף, מי שמוביל את מועצת הרבנות הראשית שחולשת על כל מערך הכשרויות, הוא בן למשפחה שמחזיקה בגופי הכשרות הגדולים והעשירים ביותר בישראל. הם עושים זאת בשותפות עם גופים עסקיים מהעשירים והחזקים בארץ.
את המנגינה הצורמת והפוגענית הזו יכולה הממשלה החדשה להפסיק. ולא דיברנו על לימודי ליבה, על התאמת תקציבי החרדים למידת המעורבות החברתית שלהם ועל עוד אתגרים לאין קץ. דומה שברית האחים של בנט ולפיד נועדה בדיוק למהפכה הזו. לעצב מחדש את פני החברה הישראלית־יהודית, שהתעוותו בצורה מסוכנת מאוד במהלך שנים של קיטוב מעושה בין שני צדדים מדומיינים.
כישלון הדגלים השחורים
ביום ראשון בערב התחולל טיש גדול בכיכר רבין בתל אביב - "חגיגת הניצחון" של מובילי המחאה נגד נתניהו. נציגי הארגונים שהובילו את מחאת הרחובות נגד נתניהו, מ"קריים מיניסטר" ועד "הדגלים השחורים", טפחו לעצמם על החזה בסיפוק אדיר. אפשר להבין את מצהלות השמחה, בתקווה שזו לא מוקדמת מדי. אבל דווקא עם הקמתה של הקואליציה הבלתי אפשרית, מאיילת שקד ועד אבתיסאם מראענה־מנוחין, אנשי מחאת בלפור ודומיהם חייבים לעשות חשבון נפש נוקב. כי לא רק שלא הם שהביאו לנפילת נתניהו, מי אם לא הם אשמים בגיבוש המחנה שלו והפיכת החלפתו למלאכה כמעט קשה מנשוא.
בתוך קבוצות המחאה הללו ישנם גורמים שונים. מקוממים מכל הם מי שקראו לעצמם "קריים מיניסטר" - שם כוזב ופוגעני, שלווה בהתנהלות אנרכיסטית ואנטי־דמוקרטית. דווקא בין נושאי הדגלים השחורים בצמתים ברחבי הארץ ישנם הרבה אנשים טובים, אבל כולם פספסו את הנקודה. הם הקצינו את הפסילה האישית של ראש הליכוד בגלל ההאשמות נגדו בפלילים, אף שהחוק קובע נחרצות שהוא יכול להמשיך לכהן עד לפסק דין סופי שיש עמו קלון.
רבים מהם גם סירבו לעצור את ההפגנות בשיא ימי הקורונה, כאשר אפילו בתי הכנסת הושבתו. רק הם דרשו וקיבלו יחס מיוחד. גם בכך הם עוררו זעם ואנטגוניזם ציבורי, מקוממים גם את שולי המחנה של נתניהו, כולל מי שהסתייגו מהתנהלותו.
בניגוד למצהלות הניצחון, את נתניהו הפילו שני גורמים: ראשית, הוא עצמו, מי שביצע שרשרת טעויות פוליטיות קשות בשנים האחרונות, ובנה לעצמו גדודי יריבים ושונאים מטובי המחנה שלו עצמו. שנית, הפיל אותו הימין האידיאולוגי נקי הכפיים, שמסרב לסגוד למנהיגים, ושלבסוף עשה קריעה בנפשו והחליט שחייבים לנסות ממשלה קשה וחסרת תקדים – ממשלת אין ברירה. בכל אלו לא היה ל"קריים מיניסטר" ודומיהם שום תפקיד, רק ההפך הגמור מכך.