בנט ולפיד יושבים לראשונה בקוקפיט של המדינה. עד כמה אתם סומכים עליהם?

פקיד בכיר לשעבר בממשלת ישראל הזכיר לי השבוע אזהרה שיוחסה להנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי המיתולוגי של שנות ה־70. היועצים שמביאים את הנשיא לבית הלבן, קבע קיסינג'ר, אינם היועצים שיתאימו לסייע לנשיא למשול. זאת כמובן בעיה, כי הנשיא מחויב ליועצים שתמכו בו, וסייעו לו להמריא. הוא סומך עליהם. לפעמים גם שבוי בידיהם, כי הם יודעים עליו דברים שאף אחד אחר לא יודע. ומצד שני, הם לא היועצים המתאימים לומר לו איך לנהל את מדיניות הכלכלה, הביטחון, הפנים. הם עזרו לו לנסוק, והם גם מי שעלולים להפיל אותו.

הכלל הזה חל על כל פוליטיקאי, בכל מדינה, בכל תקופה. הוא חל קצת פחות על מי שבא לתפקיד מנוסה ומוכן. כמו ג'ו ביידן. הוא חל קצת יותר על מי שבא מנוסה פחות. כמו, נניח, ניצן הורוביץ. הקמתה של ממשלה חדשה בישראל, שחלק ניכר משריה לא התנסה מעולם בניהול של מערכת ממשלתית, היא זמן טוב להיזכר בכלל הקיסינג'רי, וגם להזכיר אותו לכל מי שממנים כעת יועצים ועוזרים, מנכ"לים וקובעי מדיניות.

אי אפשר לצפות מפוליטיקאים להסתדר עם מה שהשאירו קודמיהם. אבל אפשר לצפות מהם לעשות שיקול ענייני, וגם לחשוב פעמיים אם מי שהתאים כעוזר לחבר כנסת, הוא גם מי שמתאים כעוזר בלשכת שר. האם מי שידע לייעץ כיצד לנהל מפלגה הוא גם מי שיודע כיצד לנהל מדינה.
קיסינג'ר ראה מקרוב כיצד נשיא חשדן, ריצ'רד ניקסון, נסמך על אופרטורים פוליטיים שסיכנו את כהונתו, עד שהתרסקה.

ואומנם, כל מנהיג נזקק לאופרטורים שיטפלו עבורו בעניינים הפחות ממלכתיים. אבל מנהיג חכם שומר את האופרטורים במרתף. בקומה העליונה המנהיג צריך עוזרים של קומה עליונה. בעיקר מדובר בשרה שמונתה לנהל משרד תחבורה, ואינה מומחית לא בניהול ולא בתחבורה. או בשר שמונה לנהל את משרד החוץ, ולא בילה את הקריירה שלו בהתמחות באסטרטגיה או בדיפלומטיה.

או בשרת חינוך שהופקדה על מערכת ענק, שכל מי שמעורב בה יודע לערבב הרבה יותר טוב ממנה. בכל המקרים האלה, ובעוד רבים מ־20 וכמה משרדי הממשלה שהופקרו בידי אנשים טובים, אבל לא בהכרח מוכנים, הצלחה או כישלון תלויים, יותר מבכל דבר, בבחירת העוזרים הנכונים.

# # #

זה נכון גם לגבי נפתלי בנט ויאיר לפיד, שני השותפים לראשות הממשלה. שניהם כבר כיהנו בתפקידים בכירים פחות - בנט בביטחון לזמן קצר, לפיד באוצר לזמן ארוך יותר. אבל שניהם כיהנו כאשר מעליהם משגיח מנוסה. עכשיו המשגיח הלך, והם נעזבים לגורלם. בנימין נתניהו לא יסייע, הוא יפריע. אם יבקשו עצה, לא בטוח שייתן עצה שירצו לאמץ.

בנט ולפיד יושבים עכשיו בקוקפיט. לא הקוקפיט הדמיוני של הנהגת כחול לבן הישנה. הם יושבים בקוקפיט של מטוס המרחף בגובה, ושולטים בנתיב הטיסה של מדינה. אם תחשבו על זה לרגע, תגלו שזו מחשבה קצת מפחידה. לא משום שהשניים לא נבונים. לא משום שאינם ראויים. אלא משום שמעולם לא הטיסו לבד מטוס. את המטוס שאתם – אנחנו - נוסעיו.

האם אתם סומכים על הטייסים הללו? סקר אתר המדד ניסה לבדוק את השאלה הזאת, כאשר הציג לישראלים רשימה של שמות ותפקידים ושאל אם יש להם אמון בהם. האם יש לך אמון בנפתלי בנט כראש הממשלה? האם יש לך אמון באביגדור ליברמן כשר האוצר? התשובות ניתנו בציון מספרי, מאפס עד עשר.

את הציון הגבוה יותר מאחרים קיבל שר הביטחון, בני גנץ. זה לא פלא. גנץ כבר הטיס את המטוס הזה בעבר, ועוד כמה מטוסים דומים. הוא כבר היה ראש ממשלה חליפי, כבר ניהל מבצעים צבאיים. וחוץ מזה, גנץ לא מרגיז אף אחד, או כמעט אף אחד. בוחרי הציונות הדתית לא מרגישים ש"בגד בהם". בוחרי ש"ס לא סבורים שגנץ אשם במפלת מפלגתם. אפילו הליכודניקים סלחנים, יחסית ביחס אליו. הם נתנו לגנץ ציון ממוצע של 4.8. ואם זה נראה לכם מעט, תביאו בחשבון שבנט ולפיד קיבלו מהם 1.6. ליברמן קיבל 1. סער קיבל 3. מרב מיכאלי 2.7.

גם מצביעי יהדות התורה, עוד מפלגה באופוזיציה, נותנים אמון סביר בגנץ. ויש עוד שני שרים שמקבלים מהם ציון סביר: סער ושקד. באופן כללי, העוינות בימין ובקרב החרדים מופנית לבנט. שני אלה נפגעים פחות. כך בקרב מצביעי יהדות התורה, כך גם בקרב מצביעי הציונות הדתית. בנט כמעט מחוק, עם אמון של 2.5. שקד איכשהו מעל המים, עם 4.7.

כמובן, כל הציוּנים האלה הם ציוני אופוזיציה. מצביעי המפלגות חברות הקואליציה נותנות אמון רב הרבה יותר במנהיגים החדשים, אם כי גם להם יש העדפות. למצביעי העבודה, לדוגמה, יש אמון רב במרב מיכאלי, בניצן הורוביץ, בגנץ, בלפיד. מצבו של בנט קצת פחות טוב. הוא אומנם ראש הממשלה שלהם, אבל מסתפק ב־5.6, כאשר שותפתו שקד, זאת שעשתה לילות כימים כדי שתקום קואליציה אחרת, מסתפקת ב־4.9 (כשרת הפנים).

בקרב מצביעי ימינה התמונה דומה, רק הפוכה. אמון רב בבנט, אמון פחות במיכאלי והורוביץ. הנדיבים מכולם הם מצביעי סער ותקווה חדשה. להם יש אמון רב בכולם – חוץ מאשר באחד. שר האוצר אביגדור ליברמן. מי שבאופן כללי מקבל ציון יחסית נמוך ממצביעי כל המפלגות, למעט מצביעיו שלו. לדוגמה: מצביעי יש עתיד נותנים לכל השרים במרכז־שמאל ציון גבוה משל ליברמן. הציון שלו, למרות שותפותו ההדוקה עם לפיד, דומה יותר לציון של סער ושקד.

# # #

מכל זה מסתכמת תוצאה פשוטה, גם אם קצת מאכזבת: חצי מדינה נותנת לשרי הממשלה החדשה ציונים סבירים עד גבוהים. חצי מדינה נותנת להם ציונים נמוכים עד עלובים. האמון בשרות ובשרים עוד לא נשען מידע הנוגע לעשייה במשרדים. אף אחד לא יודע מה תעשה יפעת שאשא ביטון במשרד החינוך. אף אחד לא יכול לנחש אם מיכאלי תחלץ את ישראל מהפקקים. בשלב זה, האמון הוא מהפוזיציה. החרדים כועסים מאוד.

הם נותנים מעט אמון בכל מי שחבר לקואליציה. הליכודניקים כועסים מאוד. אבל בעיקר על מי שאמור היה להיות איתם (לדעתם) וחצה את הקווים (להרגשתם). למצביעי הליכוד, שהם קבוצת המצביעים הכי גדולה, יש יותר אמון בהורוביץ השמאלן מאשר בבנט המצהיר כל בוקר אמונים לימין (וכדי שלא נתבלבל, מידת האמון עדיין נמוכה מאוד גם בהורוביץ).

מהו אמון? זה אשראי ציבורי. את האשראי הזה השרים יכולים להגדיל, הם יכולים גם לשחוק. אשראי ציבורי הוא משאב שפוליטיקאי צריך לדעת להשתמש בו בתבונה. מצד אחד, אין טעם לחסוך. צריך לבזבז. משמע – לנצל את האשראי כדי לקדם מטרות חשובות. מצד שני – צריך להיזהר שלא ייגמר. שר ללא אשראי, שלא לדבר על ראש ממשלה, הוא שר מוחלש. חבריו מזהים את חולשתו. יריביו מזהים את חולשתו. הם ממהרים לנצל אותה.

בשלב זה, הממשלה נהנית מאשראי ציבורי מוגבל. לא מעט ישראלים התנגדו להקמתה. הרוב שלה בכנסת קטן מאוד. שריה טירונים, שחלק מהישראלים עוד מביטים בהם בחשד. הציפיות לא בהכרח גבוהות, ולא בטוח שזו נקודת פתיחה רעה. בנט, עם ציון של 5.1, עוד יכול לעלות הרבה. ליברמן, עם ציון כללי של 4.2, יכול לעלות עוד הרבה יותר. כמובן, הם יכולים גם לרדת. מהשבוע, לא הרושם הכללי קובע – קובעים הביצועים.

סטיית תקן

1. בסקר המדד גילינו שמצביעי מרצ נותנים ציון גבוה יותר למיכאלי מאשר להורוביץ. ושמצביעי העבודה נותנים ציון גבוה יותר למיכאלי מאשר להורוביץ. הפער לא מאוד גדול, אבל נדמה שבמאבק, ותמיד יש מאבק, על לבם של בוחרי השמאל, מיכאלי מובילה. לא בטוח שזה טוב ליציבות של הממשלה החדשה. מבחינת היציבות מוטב לכולם שבוחרי כל מפלגה יתמכו קודם כל במנהיגים שלהם, כדי שהמנהיגים לא ירגישו צורך לטלטל את הספינה.

2. למצביעי סער יש יותר אמון במיכאלי ובהורוביץ, מכפי שיש למצביעי מיכאלי והורוביץ בסער. למה זה המצב? ייתכן שהסיבה היא אידיאולוגית. מיכאלי והורוביץ קיבלו משרדים (תחבורה, בריאות) שהמטען האידיאולוגי שלהם יחסית קל משקל. הם פחות במחלוקת מהמשרד של סער – משרד המשפטים. כך שבאופן טבעי, למצביעי השמאל (עבודה ומרצ) יש סיבה לחשוש מסער ומסדר היום שהוא מביא איתו למשרד. למצביעי תקווה חדשה אין סיבה מיוחדת להתרגש מסדר היום של מיכאלי והורוביץ במשרדים שלהם.

3. 58% מיהודי ארה"ב מרוצים מהאופן שבו הנשיא שלהם, ג׳ו ביידן, מנהל את יחסי ישראל־ארה"ב. רק 17% מהיהודים בישראל מרוצים מביידן. כך שעם כל המילים היפות על התמיכה של ביידן בזמן מבצע שומר החומות, הוא עדיין מוחזק כאן על תקן של חשוד. יותר הסגן של אובמה מאשר הנשיא הידידותי.

4. ואם היה לכם ספק, בעולם המצב הפוך. בסוף כהונת טראמפ האמון הממוצע בנשיא ב־12 מדינות חשובות באירופה ובאסיה היה 17%. האמון בביידן הוא 75%. כך בצרפת, גרמניה, קוריאה הדרומית, יפן, איטליה ועוד.

השבוע עשינו שימוש בנתוני אתר המדד, בסקר הוועד היהודי־אמריקאי ובסקר מכון פי.