שבועות מתום הלחימה, הנהגת חמאס נקלעה למצוקה שלא ידעה תקופה ארוכה

לא היה עבור יחיא סנוואר יום משמח מ־31 במאי. אותו יום התארח בעזה ראש המודיעין הכללי המצרי גנרל עבאס כאמל. זה היה ביקור נדיר בדרג גבוה ביותר, ובחמאס ראו בו לא רק חשיבות, אלא גם כבוד. כאמל הגיע מירושלים, שם פגש לפני כן את ראש הממשלה הקודם בנימין נתניהו. בצאתו מן הפגישה רמז סנוואר בפנים זורחות כי עסקת החילופים קרובה. "רשמו את המספר 1,111", אמר לעיתונאים, וגרם להם להאמין כי הבכיר המצרי בא ובפיו בשורה טובה מירושלים.

הימים חלפו, ועד מהרה הבינו ראשי חמאס כי המצרים היו אופטימיים מדי. עסקה אין, בוודאי לא במספרים הללו. גם מהלך רציני לשיקום עזה לא מתבצע. על גמישות ישראלית אין בכלל מה לדבר. חלפו שבועיים נוספים, וסנוואר הבין כי מה שהוא הבטיח אותו יום לעיתונאים לא יושג בקרוב. מיותר לציין כי ישראל לרגע לא הבטיחה את המספר הזה. ודאי שלא הסכימה לשחרר אסירים כבדים.

הרשות עשויה להיות הצינור הנכון להעברת הכסף הקטארי, בהיותה הריבון הרשמי על הרצועה, אבל עד שייתנו לה את הזכות הזאת, אין בכוחה להפעיל כל אמצעי או קלף, וגם מוטיבציה אין לה. הבית הלבן טרוד בבעיות אחרות, ועזה מצויה בתחתית רשימותיו. השליח המיוחד של מזכ"ל האו"ם לאזור, תור וונסלנד הנורווגי, הוא הגורם היחידי בימים אלה שיכול לקדם מכניזם להעברת הכסף לעזה.

לשליח האו"ם וצוותו יש היכרות עמוקה עם עזה, הוא מקובל על כל הגורמים באזור, והעבר הוכיח כי הוא יודע לספק את הסחורה. אחרי הלחימה, בזמן שהצדדים התחרו ביניהם מי אלוף ההצהרות הלוחמניות, השיג וונסלנד 500 מיליון דולר לשיקום עזה. הסכום הזה דורש מנגנון חלוקה מוסכם על הצדדים, אבל הוא מחכה להיפרע. סנוואר יודע זאת היטב, ולמרות זאת, הוא לא התאפק ונבח על השליח ביום שני השבוע בעת שהתארח בלשכתו.

כספי פרוטקשן

גורם הבקי במגעים בין הצדדים שח באוזניי השבוע כי ישראל הרגילה את חמאס לקבל כספי פרוטקשן, כך במילים שלו, וכשלא קיבלו, פנו מיד להפעיל כוח. ישראל פחדה מהבערת הדרום, ולמרות העמדה הקשוחה שביטאה בשנים הללו, בסופו של דבר היא נאותה ללכת לקראת חמאס. כך זכה סנוואר בהסדר הדולרים עם קטאר, ראה כי טוב והמשיך לאיים באלימות.

הגיעו הדברים לידי כך שישראל לא רק הסכימה להסדר, אלא אף נזקקה לו. ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן, ביקש מן הקטארים לחדשו פעמיים לאחר שפקע. ההסדר כולל שלושה סעיפים – כולם מוקפאים בימים אלה. מיליונים לתחנת הכוח, מיליונים לנזקקים, והשאר ל־7,000 פקידי ממשל בעזה. באמצעות הסעיף השלישי מימנה קטאר בשלוש השנים האחרונות ישירות את ממשלת חמאס. ממשלת ישראל הסבירה לכל דורש כי בדרך זו נקנה שקט.

עם פרוץ הלחימה בלמה ישראל את מכליות הסולר היוצאות מדי יום משטחה לתוך עזה ומזינות את תחנת הכוח. מיד לאחר שהוכרזה הפסקת האש, הוסיפה והטילה וטו על שני המרכיבים האחרים. קטאר השמיעה קצת קולות מחאה, ולא יספה. עתה סנוואר משתולל, כי החריבו לו את התוכניות. הוא הרי יצא לציבור וסיפר על ניצחון. אמר שאותה מערכה, חרב ירושלים, הייתה מפגן של אחדות פלסטינית מעזה, דרך לוד וירושלים, ועד לבנון. הכריז כי אל־אקצא לא לבד, ויש מי שמגן עליו. קרא לגנץ ולכוכבי להרוג אותו, אם הם באמת רוצים. עכשיו הוא יושב בלשכתו וסופר כל דולר, שמא יאזלו.

הבעיה היא ששכבת הפקידים הזו היא עמוד השדרה של תנועת חמאס. והם הבייס של סנוואר. אם יגרור אותם לאבדון, ייאבד את אהדתם ואת נאמנותם. עם כל הכבוד לאל־אקצא, כסף ביד ומיד - זה מה שסנוואר זקוק לו עכשיו. מה יעשה אם ישראל תעמוד בסירובה? שוב ייצא למלחמה? יחידות הטילים של הפלגים השונים מסוגלות לחדש את הירי לישראל, אבל אין ביכולתן להגן על הרצועה, ולא על הציבור המסכן.

עזה שאחרי שומר החומות מצויה בשפל כלכלי וחברתי. זה לא העורף הישראלי, שספר את מתיו אבל הנזק החומרי כמעט לא הזיז לו. אוכלוסיית עזה תשושה ופצועה, וחוסנה כשל עלה נידף ברוח. סנוואר יודע היטב כי מלחמה תמיט אסון על הציבור העזתי, וגם על פרנסיו.

"נוצר צורך לנהל אינתיפאדה עממית", אמר סנוואר לעיתונאים השבוע, אחרי מפגש הצעקות עם שליח האו"ם ואנשיו. "עממית" פירושה שאיננה חמושה. מילה אחת שכוונה בעיקר לאוזני הציבור בעזה, החושש ממלחמה נוספת, ונועדה להרגיעו. שליח האו"ם וונסלנד הגיע עם אנשיו כדי לשאול את סנוואר מה לומר לישראל על הכסף הקטארי וכיצד לחדש את הזרמת הכסף - בניכוי משכורות הפקידים. סנוואר ראה השפלה בעצם השאלה, והחל לגעור באורחיו. התפתחו צעקות, ובסיומן יצאו האורחים נזופים הביתה לירושלים.

חודש וחצי אחרי שירו לעבר ירושלים ופתחו במלחמה, הנהגת חמאס בעזה מצויה במצוקה שאותה לא חזתה מראש. מה יעשו עכשיו, יפתחו באש? ישגרו בלוני תבערה? בתל אביב ובירושלים הם ימצאו מערכת ביטחון בוטחת יותר מזו שהכירו. מספרים על שני שיכורים, שאחד מהם בא לחברו והציע לו לשחק שש־בש. "לא חבל על הזמן?", ענה השני, "בוא ישר נלך מכות".

זו הטקטיקה שבחרה ממשלת ישראל לנהוג בסנוואר בשבועות האחרונים. למה בלונים, לא חבל על הזמן? נלך מיד על טילים. טילים מחייבים את חמאס לתגובה, ותגובה עלולה להגיע לעימות צבאי. ואת זה אינם רוצים. סנוואר נתון, אם כן, בלפיתת צבת. לשחק באש עכשיו זה הימור מסוכן. מצד שני, הארנקים ריקים.

בתום הלחימה בעזה, סנוואר היה בטוח כי ישראל נקלעה למצוקה קשה, ומשום כך היא תתקפל, כפי שהרגילה אותו בשלוש השנים האחרונות. העתיד אכן נראה אופטימי. המצרים הבטיחו לו תוכנית שיקום, האמריקאים לחצו על נתניהו לנצור את האש, והקטארים הקצו חצי מיליארד דולר לבנייה מחדש. סנוואר יצא לציבור והצהיר בבטחה כי ישראל במשבר פוליטי חריף, ופניה לבחירות חמישיות. ובגלל המשבר הפוליטי היא חלשה מול חמאס. הוא החל להתפייט כמו חסן נסראללה על חולשת ישראל ולהבטיח כי קרוב היום שבו תשוחרר ירושלים. הוא לא ידע שבאותו זמן, הרחק מן הכותרות, מרכיב יאיר לפיד קואליציה שתקשיח את עמדות צה"ל כלפיו.

לישראל יש הזדמנות

אבל הנחישות הצבאית של ממשלת ישראל, אף שהיא זוכה לתמיכה רחבה ביישובי העוטף ובכלל בציבור הישראלי, לא תשרת אותה זמן רב מדי. יהיה עליה לנצלה מהר לפני שתיפוג. בינתיים הותירה ישראל לאחרים את המלאכה לתפור הסדר חדש ונוח עבור הרצועה, והאחרים, איך להגיד בעדינות, מגששים באפלה. בפני ישראל ניצבת עתה הזדמנות לתפוס יוזמה ולעצב את המציאות החדשה. לנסח לעצמה כיצד היא רואה את המציאות ברצועה מעתה ואילך, ולחתור לכך יחד עם שאר השחקנים. אבל מתי הובילה ישראל יוזמה מדינית. מתי לאחרונה היא ניסחה לעצמה קווי יסוד, מטרות, דרכים – וחתרה לכל אלה. התשובה: רק כשהייתה תחת לחץ, ואקדח הוצמד לרקתה.

ביום שלישי התכנסו ראשי הפלגים ברצועה, לבקשת סנוואר, וקיימו הערכת מצב בעקבות הידיעות העגומות שהגיעו אליהם מקהיר ומירושלים. בתום הפגישה פרסמו הודעה. אנו מוכנים לכל אפשרות, נאמר שם, בתוספת כמה מילות אזהרה כלפי ישראל אם תמשיך להטיל את המצור. במושגים שלהם זו הודעה כבויה. ניגוד גמור להילולת הסיסמאות והטילים שאותה חולל סנוואר לפני שבועות מעטים בלבד.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל