דווקא בפתיחת המשחק של גרמניה מול פורטוגל, כיפוש הודיעה לי שאנחנו צריכים לדבר. סקרתי במהירות בראש את עלילותיי בשבוע האחרון, מצאתי את עצמי זכאי לפי כל דין, גם דין תורה, והגבתי במהירות, בלי להוריד את המבט מהמסך: "זה משהו משנה חיים שאנחנו צריכים לדבר עליו, או שזה סובל דחייה לזמן מתאים יותר?".
"מאמי, אצלך אף פעם זה לא מתאים, תמיד יש משחק, נאום של ביבי או חדשות. עושים לגיא יומולדת השבוע בבית הספר. אתה מקשיב לי? תחליש את הקול בטלוויזיה, מה אתה חירש?".
החלשתי, והבטתי בה. "כן, כיפוש, בגילי כבר לא שומעים טוב, תוסיפי לזה את המציאות שלפיה אני 40 שנה עם אוזניות באולפנים, אבל למדתי לנחש מה אומרים לי. היומולדת של גיא באוגוסט, אנחנו ביוני. אצלנו בהגמוניה שהתחפשה להגמוניותה, מדייקים בתאריכים כאלה. את קופמן כבר הרבה שנים, את צריכה לדעת את זה".
אבל היא לא התרגשה מהמסר הברור. "מספיק עם האליטה ו'אני אירופאי'. אני מכירה אותך, אליטה אתה לא. מה אתה אומר על היומולדת? באוגוסט אני רוצה שניסע לרודוס, כבר הזמנתי מלון וכרטיסי טיסה וגם נחגוג לו שם".
מיד ראיתי בראש המון צובא עליי בנתב"ג, אלפי מזוודות, תורים, צרחות, תפוסת יתר במטוסים, מטושים וכיבוש של האי בידי ישראלים. מצב חירום שמחייב לעצור את השידור. "כיפוש, אנחנו לקראת סגר רביעי. העם כאן מטומטם על מלא־מלא, גם מחוסנים נדבקים, ואנחנו לא דופקים חשבון לכלום. זה לא זמן לעזוב את שיכון למ"ד, כי בנט אמר שפג תוקף החיסונים. אגב, יוון לא אדומה?".
"לא, היא לא", היא השיבה, "בדקתי. ואל תתחיל איתי שאחרי הכדורגל יש אולימפיאדה, כי בדקתי כבר, זה מסתיים ב־10 באוגוסט. הרי אם הייתי שואלת אותך, היית אומר שטוקיו מסתיימת בסוף החודש".
צחקתי בקול. "אבל שכחת שליגת הכדורגל נפתחת, וגם יש לנו ארבע קבוצות שיסתובבו בכל מיני חינדקים בקווקז. גם זה עבודה, כיפוש, ובכלל זה לקראת שנת הלימודים, את לא רוצה לחזור על הקשקש, נכון?".
אבל היא הייתה מוכנה. "אנחנו נוסעים לחמישה ימים. יהיו לגיאצ'ו עשרה ימים להיערך לשנת הלימודים. בוא, זה לא שהילד שקוע בלימודים ובחוברות הכנה לבית הספר".
בסדר, הבנתי שזה עלול לקרות, ואני זקוק מיידית לנשק משבית שמחות. זה חייב להיות נוקאאוט עם מגבת לבנה בזירה, משהו שאי אפשר להתווכח איתו, משהו שמקביל ל"נו מאס" (לא עוד), של רוברטו דוראן בסיבוב השמיני בקרב מול "שוגר" ריי ליאונרד. האגדות מהקרב הזה גורסות שדוראן לא הפסיק לאכול אחרי השקילה, יממה לפני הקרב, ו"שוגר" פשוט טחן לו את הכבד והכליות בשמונת הסיבובים הראשונים.
"כיפוש, בואי נחכה עם חגיגות הקיץ. גם יש קורונה, אבל יותר חשוב: החלטתי להפסיק לעשן. זהו, כפי שאמר מנהיגנו מנחם בגין זצוק"ל: איני יכול עוד. גם אמא שלי הפסיקה לעשן בגילי, מהלך שהחריב את המותג של סיגריות 'אירופה', זהו זה, אני רוצה לתלות את המצתים. נגמר".
ידעתי שזה שוס, שזו חבטה מנצחת שפותחת כל הגנה, אפר־קאט שסוגר קרב, ואפשר להניף ידיים, כי זה כבר היסטורי הקרב הזה, נקסט. כיפוש פערה את עיניה ורק אמרה: "דיייייי, אני לא מאמינה, איזה יופי". אבל היא התעשתה מהר מדי. "אבל רגע, מאמי, מה זה קשור חופשה להפסקת עישון? להפך, שם תהיה רגוע יותר, זה רק יעזור לך".
לטיעון הזה כבר הייתי מוכן. "כיפוש, יותר מדי אנשים מסביבי מכניס אותי למצוקית. צריך להיות נחמד וכאלה, וימבה בלגן מסביבך בבריכה וכאלה, וקשה להיות נחמד כשאתה בגמילה, בזה יש לי ניסיון. לדעתי אני צריך חודשיים של ניקיון, רק כדי להרגיל את הגוף לתפקד בלי ניקוטין, אפילו שכל המאכערים אומרים ארבעה ימים.
זה שטויות, כיפוש, הייתי בהרדמה יומיים, הקצתי, ביקשתי אספרסו כפול וסיגריה. אני גם צריך להיגמל מקפאין, שזה בכלל שלוש־חודש־קל. אוקצור, אני נכנס לתהליך עם עצמי, וצפויים גם כישלונות, את יודעת איך זה. זה לא קל, לא יודע איך רודוס משתלבת בזה".
בשלב הזה כבר הייתי עמוק בתוך המשחק, בעוצמת קול נמוכה. מהוויק־סייד, ראיתי את כיפוש מתרוממת מהספה. "מאמי, רוצה סלט פירות?". השבתי בחיוב, אבל הפנמתי שעוד לא נגמר, היא עוד לא אמרה את המילה האחרונה. היא חזרה עם הסחורה, ואמרה: "אז מתי אתה מפסיק לעשן? יש כבר תאריך? פתאום מתפנה לי הרבה כסף שצריך להכניס לאקסל. כל שנה שלך בלי עישון, שווה לחודש חופש בתאילנד. מאמי, אתה לא חושב, בטעות כמובן, שאתה יכול להסתלבט עליי בקטע הזה, כן?".
היא ישבה על הספה, כתפיה נטו קדימה, ומשפת הגוף והמבט שלה הבנתי שאין הרבה אמון בצעד שעליו הכרזתי. "הצעד הראשון ב־12 הצעדים, זה להחליט. אז החלטתי. אני מחפש בראש את המועד הנכון. אז נתחיל בלא לקנות סיגריות. זה כבר מוריד את השימוש ב־80%, שזה סבבה. אוקצור כשזה יקרה, את תהיי הראשונה לדעת".
אז היא חייכה ואמרה שזה סבבה, אבל בינתיים יש הזמנה ותאריך שזה ה־15 באוגוסט, ותמיד אפשר לבטל, ולהתארגן מחדש. "מתי נגמר הכדורגל? יש לנו הרבה הקלטות שעוד לא ראינו". אמרתי שנותרו 20 דקות והן יעברו מהר, כי אין גרמניה אחרת כפי שכולם בטוחים, זו אותה גרמניה של המאה שעברה. רק השחקנים משתנים.
הסתיים המשחק ושאלתי את כיפוש מה היא רוצה לראות. הרי בתוך 15 דקות גג היא נרדמת, ואז אוכל לצפות במה שבא לי. היא ביקשה "האנטומיה של גריי". אנחנו בעונה מס' 70, פרק 714. ד"ר גריי כבר קשישה, הבוטוקס לא נראה טוב, ועם זכוכית מגדלת אפשר כבר לראות את הצלקות שהותירו המחטים.
אבל לזכותה ייאמר, שבמצב של מורדמת ומונשמת, שזה מצבה העונה, מסיכת החמצן עושה לה טוב. רק שהיא לא מפסיקה לקשקש, גם כשהיא חולמת על דרק, בעלה המת, שברח מהסדרה כי היא מוטטה אותו נפשית. יכול לקרות לכל אחד מאיתנו.
כצפוי, כיפוש נרדמה בתוך חמש דקות. רצתי מהר בין הסצינות עם השלט. מגי, הקרדיולוגית השחורה, מתחתנת; ג'קסון, שכבר לא יכול לשמוע את אמא שלו, עובר לבוסטון. יאללה תזדרז, אח שלי, חמש דקות על לבטים? סע כבר, ומה אתה לוקח את הדתייה הפסיכוטית הזו שעשית איתה ילדה? אתה לא קולט שהיא מבוא לאסון עם החרדות שלה?
הו, הנה המתמחה היהודי ההומו, שכבר מתמחה עשר שנים, ועוד לא נותנים לו לנתח אפילו בובה, כי הוא נוטה לבכי אובדני. זו ממש אנטישמיות־על־מלא של התסריטאית, שמכל הגזעים באנושות שיש בסדרה, הדביקה את תפקיד האוחץ' המחורפן דווקא ליהודי, ועוד בסדרה שמשודרת ברשת ארצית באמריקע. אני מוחה. איפה כל השגרירים והקונסולים שלנו, קיבינימט? מה שמזכיר לי שאלוף אחד בצה"ל, באמת גיבור, היה מכור לסדרה "בוננזה", בהיותו נספח צבאי בוושינגטון.
ב־12 דקות סיימתי את הצפייה בפרק, והבנתי הכל. ד"ר מרדית גריי לא הולכת לשומקום, היא תהיה פה גם בעונה הבאה. הלאה, ההקלטה הבאה של "הכוכב הבא". ילדים מוכשרים מתמודדים על פרס של מיליון שקל. ערימה של שופטים עמוסי אגו, ושני מנחים: אסי עזר ורותם סלע, שמצחקקים על השטויות שלהם, כאילו שתו לגימה אחת יותר מדי ממים דלוקים. אסון, פשוט אסון.
השיטה: צפייה רק בזמרים והזמרות. המסך עלה, סבבה, נקסט. לא עלה, גם מתקדמים מהר. בלי הבלה־בלה, החנפנות המזויפת שעמוסה בג'סטות של שירי לנינט, שתכלס מצדה לא מסוגלת לסבול את האוויר ששירי נושמת, זה באמת רץ מהר.
הכוכב האמיתי בשואו המזעזע הזה הוא בן־אל תבורי. הוא לא מסוגל לבנות משפט קוהרנטי, ואני מתפוצץ מצחוק בכל פעם שהוא אומר למתמודד/ת: "ריגשת, נגעת בי". וגם המשפט הזה נשמע כאילו סטטיק אמר אותו, כי הוא הרי הפיתום שמפעיל את בובת בנאאללל, שבאמת חסרות לי הנוצות טווס שלו על המסך גם בפאסט־פורוורד.
והנה סיימנו את המפגע ב־23 דקות, בלי להתעמק בתעודת הזהות של כל מתמודד/ת. לא מעניין אותי אם הוא/היא יתומים מאם, סובלים ממחלה כלשהי, חוו הטרדות מיניות בילדותם, או כל השטויות האלה. הם באו לשיר, והם לא בראיון בביטוח לאומי למטרת קבלת קצבה.
בטעות חזרתי לקשת 12. הופיעה שם הרבנית סיון רהב־מאיר, וחששתי שהיא שוב מעודדת עליית יידעל'ך מאמריקע לכתריאליבקה. אף פעם לא הבנתי את החלטורה הזו של עידוד עלייה. לאזרחים שיש כאן קולקציית האפסים שמנהלת אותנו לא יכולה לדאוג, אז לייבא עוד אומללים?
אבל מה שבאמת מעניין אותי בעידוד עלייה, שזו תעשייה של מיליארדים, הוא מה מקבל הקבלן המבצע, שנוסע לדבר איתם ולשכנע אותם שטוב כאן. איך זה מתבצע? תשלום לפי כל ראש שבא/ה לקבל סל קליטה? בונוס על כל ראש אם הוא מתגייס לצה"ל ומוכן להתפגר בשבילנו?
כל כך הרבה גופים מעורבים בתעשייה הזו, עשרות אלפי אנשים מתפרנסים מזה במשרדי ממשלה, סוכנות, ארגונים דתיים וחילוניים, שליחים ומרצים, ואני עוד לא הצלחתי לגרד לירה סורית דפוקה מכל השלל הזה. אני באמת דביל על מלא.
עוד תעשייה שמתפתחת לי מול העיניים היא מצעדי הגאווה. זו הפקה יפה עם מוזיקה, ריקודים, דיירי אגם הדרעק, מסלול שנקבע לפי הפינוקים של בעלי העסקים, זה יופי זה. זה לא משפר את חיי קהילת הלהט"ב במילימטר, כי שום מצעד עוד לא שיפר משהו למישהו כאן. אולי בטהרן, אבל כאן זה באמת מפגע תחבורתי, בערים שגם כך קשה לנוע בתשתית הכבישים הפרימיטיבית שלהן. אז עברנו את חיפה וירושלים, והיום זה כאן בק"ק תל אביב.
מפלגות כבר הודיעו שישתתפו, שזו באמת חוויה מעלפת. אני מוכן לרקוד על המשאיות של שירזי בשביל תשלום נאה, אבל כנראה שיש טובים ממני בתחום, וגם יותר יפים וחטובים. בכל מקרה, מצבם של בני הקהילה אחרי המצעד יהיה זהה לזה שלפניו. ולתושבים כאמור, זה רק מטרד. אגב כל הגייז שאני מכיר לא משתתפים באירוע, כי הם לא בני 19, וזה לא מדבר אליהם. מגיל מסוים כבר לא משתמשים בהעדפה מינית ככרטיס ביקור, כדי להגיע לסינק אצל גיא פינס ו/או ראיון אצל רז שכניק. פשוט חיים את החיים.
אני גם עייף מהשבלונות השחוקות של קשיים באימוץ או פונדקאות, דווקא ללהט"ב. הם טועים לחשוב שאצל סטרייטים הליכי אימוץ ופונדקאות, מקומיים ו/או בינלאומיים, הם קייטנה. אז זהו שממש לא, הם רק לא יודעים. והקטע של "לא נותנים לנו להתחתן כאן" הוא עוד קלישאה מפגרת בהתייחס למציאות. הקהילה עוד לא חוותה את הכיפות עדיין ואת כל הבאבא־בובות ברבנות, אז חבריה חסרי מושג. אני מאחל להם שלא ייאלצו להתחתן ולהתגרש ר"ל בבית דין רבני. האדם הסביר לא מפנים את המושג פרימיטיביות, עד שהוא נתקל בתופעה. אוקצור, שירקדו, יש ללהט"ב עוד סיבה לשמוח.
השבוע שידרתי מירושלים, העיר הכי בלתי אפשרית בעולם. אני גם ממש לא מבין את האמירה הטיפשית: "עשרה קבין יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים", כי אני לא מוצא בה יופי. תל אביב, לונדון, ניו יורק, ברלין, סידני, טוקיו ועוד עושות לי את זה יותר, בטח בתחום העניין וההיצע לטיפוס בינוני־מינוס כמוני. אי אפשר לזוז בירושלים, והדרך חזרה מ"עזורה" בשוק מחנה יהודה לת"א משהו כמו 64 ק"מ נמשכת שעה ו־50 ד', כאילו השכינה מלווה אותך הביתה, לאט.
האמת שזו לא רק ירושלים, התחבורה כאן במצב פיגור אקוטי לעומת העולם המתקדם. בכל שנה עולים לכביש כ־235 אלף כלי רכב, נגרעים מהכביש כ־20 אלף. בכל שנה מצטרף מחזור נהגים ונהגות של מאות אלפים – אבל לא נוספים לכבישי הארץ מאות קילומטרים של דרך סלולה. נכון שבאיו"ש רוב הכבישים מזכירים מסלולים של פורמולה 1, אבל הרוב המוחלט מיושן, צר ומתפרק.
אין סיכוי לשיפור ללא נקיטת צעדים קיצוניים. זה יפה ששרת התחבורה, מרב מיכאלי, מתקשרת עם ציבור נוסעי הרכבת – הרכבת הפרימיטיבית מכל מדינות אירופה – וזה כשהעייסק עובד, לא שובתים ואין תיקוני מסילות.
חייבים להחליט על השבתת רכב פרטי ליממה בשבוע, כפי שהיה כאן אחרי מלחמת יום כיפור, לא כולל חגים ושבתות, אלא דווקא בימי העבודה שהם ראשון־חמישי. במצב התשתיות כרגע בערים הגדולות, בדרכים אליהן ומהן, אין פתרון מהיר אחר שבנמצא. גם נוכל לרמות שאנחנו דואגים לאיכות אוויר טובה יותר, נרמה שאנחנו ירוקים ונרגיש טוף. אבל 20% מכלי הרכב הפרטיים חייבים לשבות בכל יום. לא תעזור מנהלת, מומחים, מאכערים, רמאים וכמובן דיירי אגם הדרעק. אז יש לנו קולקציית אפסים חדשה עם משילות (חחח...), וכדאי שיקבלו בה החלטה נטולת אגו, לשם שינוי.
בסדר, נחכה קצת עד שמרב תסיים את כל סיבובי הדאווין בתחב"צ הקורסת, ונראה מה היא תחליט. אם האופוזיציה תסרב להצ"ח כזו, חובה להמיר את ההפגנות בבלפור להקפות סביב בתי חבריה 24/7, אין יוצא ואין בא לבתים, בגלל טורי המכוניות מסביבם. אצלנו, היידעל'ך הנחותים, עובדת רק שיטת המקל והגזר.
מה שלא הולך בכוח, תמיד ילך ביותר כוח. א־גיט־שעבס, חולירע־יאסנה.
נ.ב.
אתמול, 11:45, זולו־טיים.
כיפוש: "חיים שלי, תראה כמה אני חושבת עליך. מצאתי לנו ספא באיטליה, עם סדנאות להפסקת עישון, תזונה נכונה וחיים בלי קפאין. שבוע במקום קסום, ואין ישראלים כמו שאתה אוהב. יש תרגום סימולטני מאיטלקית לאנגלית, ושתי מדריכות מקומיות לילדים, שדוברות עברית. מה אתה אומר?".
אני: "כיפוש, מה יהיה איתך? איך שתי מדריכות דוברות עברית ואין ישראלים? הן באות רק בשבילנו? עובדים עלייך, נשמה טובה. תחקרי מי מפיק את זה, תמצאי ישראלי. אני מריח את הבלוף מכאן, ועוד לא נסעתי".
כיפוש: "אתה בלתי אפשרי, אבל אני אבדוק שוב. אבל הרעיון מוצא חן בעיניך?".
אני: "תקשיבי לי, אנחנו גרים שני מטר מהים, מטר מהקאנטרי, למה להסתבך עם כל הנוכלים בני עמנו. אני הולך לחוות תקופה קשה, גמילה זו לא קייטנה".
כיפוש, אחרי שהשתנה לה הקול והפך לרועם יותר: "מאמי, אם אתה חושב שאתה תעביר עליי סיבוב רחמים בגלל גמילה מעישון, ובסוף תגיד לי: זה קשה, כפרע, את לא יודעת מה זה להיות מכור, הסיגריה מרגיעה אותי - תחשוב שוב, אבל לאט. אני איתך הרבה שנים, אני מכירה כבר את כל התרגילים בספר שלך, אני באמת יכולה לכתוב אותו מחדש. גם אם אני לא מגיבה, אני רואה וקולטת הכל".
אני: "תגידי, למה ככה חזק? אני מגיע חשוף ופגיע, ממש במצוקה, למה להתנמר עליי? תני לי ת'זמן, אני בתהליך, מה נסגר איתך?".
כיפוש: "הכל טוב, חיים שלי, אני איתך. אבל כשאתה מדבר מהר ובולע מילים, אני יודעת בבטן שאתה משחק על זמן. אז איך אתה אומר: והרי החדשות ועיקרן תחילה, זה לא ילך. אני כולי על זה, יותר עדיף שתיכנע עכשיו, יהיה לך יותר טוב".
אני: "חחחחח... אין עלייך, הספירה אחרייך מתחילה בתשע".
האמת היא שבשביל לא לצאת פראיירית מולי, כיפוש תעשה הכל, אבל הכל, כדי לא להפסיד. אני מכיר אותה, אבל גם מכיר אותי.
זמן, יש לי, בינתיים.