אפשר להתחיל בשאלה פילוסופית: "מהי שעה?". על פי המקרה של חוק האזרחות השנוי במחלוקת, שהוא בהגדרתו "הוראת שעה", מסתבר ששעה יכולה להימשך גם 18 שנים, מאז החקיקה הראשונה של 2003. ובעצם, לא להימשך אלא להתארך. הוראות שעה לכמה שנים, ועוד הוראת שעה לעוד כמה שנים, ועוד אחת, והנה, כבר 2021. והוראת השעה שוב זקוקה להארכה. ומה שהיה קורה פחות או יותר אוטומטית בנסיבות של קואליציה מסוג אחד (ימין), נעשה למכשול מורכב בנסיבות של קואליציה מסוג אחר (בנט־לפיד).
נכון לשעת הכתיבה (הפעם "שעה" במובן המקובל), אין לקואליציה רוב להעביר את החוק. נכון לשעת הכתיבה, היא עוד מחפשת ישועה. היא – הקואליציה. איילת שקד מאיימת להעלות להצבעה. חברי רע"ם מתלבטים ומתחבטים. חברי מרצ מוכנים לרדת מהעץ, אם רק יוגש להם סולם מתאים, כלומר, כל מיני שינויים והקלות בחוק. אבל רוב עדיין אין.
על מה הוויכוח? קודם כל, יש חוק. ברמה הטכנית הוא מונע למעשה אזרוח של פלסטינים שנישאים לישראלים. כלומר, אם בדואי מהנגב מוצא כלה בשכם, היא לא תקבל אזרחות ישראלית. כאמור, זאת הרמה הטכנית, שברורה לכל. מעליה, ישנה השאלה העקרונית, מה תכלית החוק, ובהתאם, האם התכלית ראויה. מכיוון שלא לגמרי ברור מה תכלית החוק, גם הדיון ההמשכי עליו לוקה בחסר.
מצד אחד, ישנה טענת המדינה, שהושמעה בבית משפט העליון כאשר נדרש לדון ב"חוקיות" של החוק. המדינה אומרת שמטרת החוק היא למנוע פגיעה ביטחונית בישראל. פלסטינים שנישאו לישראלים ביצעו פה ושם פיגועים, וכדי למנוע מצב כזה, מוטב לא להכניס אותם.
הח"כ לשעבר זהבה גלאון (מרצ), שהגישה עתירה לבית המשפט נגד החוק, טענה אז, ויורשיה במפלגה סבורים היום, שזו עמדה מופרכת. החוק, כפי שניסח זאת בית המשפט עצמו, "אינו עולה בקנה אחד עם שורה ארוכה של הסדרים אחרים שבהם נכונה המדינה, לתועלתה, ליטול על עצמה סיכונים של בדיקה פרטנית – והכוונה היא, בין היתר, להתרת כניסתם לעבודה בישראל של אלפי פלסטינים תושבי השטחים".
ובמילים של בני אדם: יש בעיה ביטחונית? בדקו כל מקרה לגופו, התירו למי שאינו מסוכן, ואסרו רק על מי שמסוכן. ח"כ מוסי רז ממרצ היה ראשון המורדים בקואליציה שהודיע שלא יתמוך בהארכת תוקף החוק. הוא קבע כי "מדובר בחוק מפלה, המטיל הגבלות על האזרח הערבי, הקובע במי מותר לו ובמי אסור לו להתאהב ורואה בכל אזרח ערבי איום ביטחוני ודמוגרפי".
אופס – הנה רז אומר דבר שהמדינה לא אומרת. ביטחוני ודמוגרפי. על ביטחוני הסכמנו – זו הייתה טענת המדינה, שחוקקה את החוק בשיא ימי האינתיפאדה השנייה. אבל דמוגרפי? לאחר פסק הדין השני של בית המשפט, שאישר ברוב דחוק את החוק, בקבלו את הנימוק הביטחוני, ובהתעקשותו לא לדון כלל בנימוק דמוגרפי שהמדינה לא העלתה, לא מעט משפטנים זיהו צלילים של זיוף.
"מקריאת פסק הדין עולה הרושם כי השאלה הדמוגרפית שיחקה בו תפקיד לא מבוטל, וכי הטיעון הביטחוני שימש כסות נוחה להימנעות מקיום דיון נוקב בשאלת הלגיטימיות של פגיעה בזכויות אדם מטעמים דמוגרפיים", כתבה אחת מהן.
גם שופטת העליון אילה פרוקצ'יה לא האמינה שהגנה על ביטחון המדינה היא תכלית החקיקה. היא קבעה, בהסתמך על דיוני הכנסת שקדמו לחקיקה, שישנה גם תכלית של שמירה על המאזן הדמוגרפי בין יהודים לערבים. מכיוון שזיהתה זיוף, פסקה נגד החוק. היא לא אמרה ששיקול דמוגרפי אינו לגיטימי. היא אמרה שהמדינה לא אומרת את האמת על שיקוליה, ולכן היא נאלצת לפסוק נגדה.
למעשה, ברגע קצר של חולשת דעת, המדינה כן גילתה את עמדתה בשאלה הדמוגרפית. "אילו הייתה עומדת ביסוד החקיקה התכלית הדמוגרפית... הרי שזו הייתה ראויה ותואמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", קבעה הפרקליטות במהלך הדיונים. בכך ייתכן שפתחה עוד קצת את הצוהר המאפשר לזהות את שיקוליה בחקיקה. אבל מיד מיהרה להסתתר שוב תחת הכסות הביטחונית. היה מי שהאמין. היה מי שחשב שמוטב להאמין. היו גם רבים שלא האמינו.
נסכם עד כאן. ישנו חוק. תוצאתו ברורה. תכליתו מעורפלת. או שהוא אמור למנוע סיכון ביטחוני, או שהוא נועד למנוע התפתחות של בעיה דמוגרפית, מה שיש שכינו "שיבה זוחלת" של פלסטינים לישראל. בית המשפט קיבל פעמיים את הלגיטימיות של הטיעון הביטחוני.
הוא לא דן בטיעון הדמוגרפי, כי זה לא הועלה. מתנגדי החוק אומרים שהוא מפלה בכל מקרה. ביטחונית – כי אפשר למצוא פתרונות פחות גורפים לסיכון (כפי שנעשה בכניסת עובדים פלסטינים לישראל). דמוגרפית – כי הם אינם מכירים בלגיטימיות של מניעת כניסת לא יהודים לישראל משיקולים דמוגרפיים.
מסובך? קצת, אבל הכרחי, כי זו סוגיה הנוגעת בשורש הווייתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. היא נוגעת להכרח בשמירה על רוב יהודי מוצק בישראל, שאחרת ישראל לא תהיה מדינה יהודית. היא נוגעת להכרח הנובע מהערכים הדמוקרטיים להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים, יהודים ולא יהודים, אם אין בזה צורך קריטי.
הנה, עולים עוד קומה. מהו צורך קריטי המצדיק פגיעה ביכולת של אזרחים להינשא למי שירצו? טענתה של ישראל הרשמית היא ביטחונית, משום שביטחון הוא צורך קריטי. כל עוד המדינה תוכל לשכנע את בית המשפט שהחוק מתחייב מטעמי ביטחון, בית המשפט יסכים לאפשר את הארכת תוקפו. אלא שכאשר המדינה מקפידה להשתמש כל העת בטיעון הביטחוני, ומקפידה להכחיש את הצורך הדמוגרפי, היא שולחת מסר משתמע נוסף: "ביטחוני" הוא קריטי, ולכן לגיטימי, "דמוגרפי" איננו קריטי, ולכן, אולי, גם לא לגיטימי.
כמובן, המסקנה הזאת לא מתחייבת. אולי הפרקליטים שמייצגים את המדינה סבורים שדמוגרפי אינו קריטי. ישנה אפשרות שהם חושבים שהוא כן קריטי, אבל שלא בטוח שבית המשפט יבין אותו כקריטי – לכן מוטב להישען על מה שכבר עבד, קרי הצורך הביטחוני. אבל להישענות על הטיעון הביטחוני יש מחיר. להתעקשות על הימנעות מהצגת עמדה גלויה שעל פיה גם השיקול הדמוגרפי הוא שיקול מרכזי ולגיטימי יש מחיר.
כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון עמדה על המחיר הזה, כאשר כתבה בלשון מעט מפותלת כך: "התוצאה של הצנעת היסוד המספרי בקביעת מדיניות ההגירה תורמת תרומה מובהקת למחשבה כי עניינים של הגירה הם עניינים שצריכים להיות נדונים ומוכרעים מתוך הפרספקטיבה של זכויות הפרט".
ובמילים של בני אדם: אם לא תאמרו בקול רם שיש למדינה שיקול מספרי־דמוגרפי במניעת התאזרחות של מאות אלפי פלסטינים המצדיק את החוק, תחזקו את הרושם שזה שיקול שאסור לדבר עליו בקול רם, כי הוא לא לגיטימי.
גביזון עצמה חשבה שהטיעון הדמוגרפי לגיטימי, וכמותה חשבו וחושבים גם רבים מראשי המפלגות, בימין ובמרכז. ציפי לבני אמרה על החוק ש"שיקול של קיום ישראל כמדינה יהודית הוא רלוונטי ולא גזעני. זה בהחלט מצדיק הטלת מגבלות על התאזרחות של בני זוג של ישראלים". מותר לחשוד שאפילו כמה משופטי העליון חשבו כך, כמו מרים נאור (לימים הנשיאה) שמפסק דינה ניתן להבין שבעיניה לשיקול הדמוגרפי יש משקל, ושהוא יכול להוביל להחלטה לצמצם את הזכות החוקתית למשפחה, כך שלא תכלול את הזכות לאזרח בן או בת זוג.
אבל במפלגות שמאל, ובמפלגות הערביות, נרשמה התנגדות קבועה. מצד אחד, השמאל לא האמין לשיקול הביטחוני. מצד שני, הוא לא קיבל כלגיטימי את השיקול הדמוגרפי. זה הבסיס למרד הקואליציוני שבנט וחבריו צריכים לדכא. זה הבסיס לטענה, שקשה לבטל, שבקואליציה שקמה בישראל יש מרכיבים שהמחלוקת ביניהם עמוקה מכדי לאפשר קיום פוליטי משותף.
דבר אחד הוא להיות במחלוקת על עניינים כמו לפנות מאחז כן־או־לא, או להקצות כסף לבחורי ישיבות כן־או־לא, או לפצל את תפקיד היועץ המשפטי כן־או־לא – דבר אחר לגמרי הוא להיות במחלוקת על שאלה יסודית, ערכית, כמו זו הנוגעת לחוק האזרחות. וכמובן, אפשר לומר שכלל אין בעיה, כי על חוק האזרחות יש הסכמה גורפת של רוב המפלגות, מהציונות הדתית בימין העמוק ועד יש עתיד במרכז, ואפילו חלק מהח"כים בעבודה. כלומר, הבעיה היא בעיה פוליטית (מפלגות מצביעות נגד עמדתן־שלהן רק כדי לפגוע בקואליציה), ולא בעיה מהותית.
לא בטוח שזה נכון. הטענה העיקרית של הליכוד, ושל שאר מפלגות הימין האופוזיציוניות, היא שהקואליציה החדשה אינה מסוגלת להגן על החזון המשותף לרוב אזרחי ישראל. זו טענה קשה, לא נעימה לאוזן. כאשר היא מושמעת, האינסטינקט (גם שלי) הוא לזנק ולקרוא: לא נכון, אפשר להסתדר גם כאשר יש מחלוקת. אבל הנה, מזדמנת לליכוד הוכחה.
מזדמנת לה, מוקדם מהצפוי, אפשרות להדגים מדוע הקואליציה החדשה היא אכן לא סתם קואליציה שתקדם כל מיני מטרות "שמאלניות" מיותרות (בעיני הליכוד) כמו תחבורה בשבת, או זכויות להט"ב, או חיסונים לפלסטינים. מזדמנת לה אפשרות להדגים מדוע בעיניה הקואליציה החדשה מסוכנת לחזון של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית.
האם זה אומר שהליכוד צריכה להכשיל חוק הכרחי? שאלה קשה, החלטה קשה. גם השאלה למתנגדי החוק, מהעבודה וממרצ ומרע"ם, לא קלה. האם ייקחו סיכון של פגיעה קשה מאוד בקואליציה השבירה בגלל התנגדותם העקרונית לחוק? ודווקא משום שהיא קשה, היא שאלה חשובה. אפשר לנסח אותה גם בצורת קביעה כך: גם בעיני תומכיו וגם בעיני מתנגדיו חוק האזרחות הוא כנראה חוק מספיק מהותי, מספיק משמעותי, שאולי שווה שתיפול עליו ממשלה.
סטיית תקן
1. מדי פעם שווה לבדוק תחזיות של אתרים המתמחים בהן. בדקתי מה אמרה התחזית של 538 על הסיכויים לזכייה בליגת ה־NBA בחודש ינואר. אז כך: הקבוצה המובילה הייתה הלייקרס עם 20% (לא עלו לגמר המערב). במקום השני הקליפרס (עוד יש להם סיכוי). במקום השלישי מילווקי (עוד יש סיכוי). רביעי וחמישי בוסטון ופילדלפיה (שתיהן עפו). השבוע, התחזית של המודל היא ניצחון של פניקס (53%). בינואר פניקס עמדה על 3%. כמה המודל טוב? יש פנים לכאן ולכאן.
2. 380 אלף אמריקאים מתו מקורונה בשנת 2020. קורונה, כמו שבץ, הורגת בעיקר אנשים ונשים בגיל המבוגר. שבץ מקצר חיים (לפי הגיל הממוצע) ב־12 שנים בממוצע, הקורונה מקצרת 14 שנים בממוצע (סרטן וסוכרת, למי שמתעניין, 17 שנים). קחו את הקיצור והכפילו במספר המתים, ובדרך הביאו בחשבון את תוחלת החיים המצופה לכל אחד ואחת על פי גילם, ותקבלו את המספר המזעזע 5.5 מיליון שנים. הקורונה מחקה לאמריקאים 5.5 מיליון שנות חיים. הנתונים והניתוח של מכון פיו. פירוט נרחב באתר המדד.
3. אתר המדד חידש את ממוצע הסקרים המשוקלל שלו, למקרה שבכל זאת יהיו בחירות. לפיד בעלייה. על חשבון מי? בעיקר גנץ, קצת סער (אין הרבה מה לקחת), קצת מרצ. בנט שומר על כוחו, פחות או יותר, אלא שלבנט יש היסטוריה בעייתית של ביצועי חסר בבחירות, כך שכוחו אולי לא יספיק, אם וכאשר.